בשבועות האחרונים סבתא נחמה מגיעה אליי לביקור כמעט בכל יום. בעוד שבועיים היא הייתה אמורה להיות בת 105, אבל כבר 21 שנים היא לא כאן. לפחות לא במובן הפיזי, ברוחה היא נוכחת. מדי פעם אני עוברת ליד הבית שלה, עומדת בכניסה ורואה אותה בעיני רוחי מעשנת סיגריה, מביטה על השדרה, מחכה לנו שנבוא.
לפני שלוש שנים, קצת אחרי שפרצה המלחמה, אני מוכנה להישבע שראיתי איך היא מזיזה חוטים בשמיים ומסדרת לי דירת מפלט בשכונה הישנה שלה, אחרי שאיבדתי את שלי. לפעמים אני תוהה מה היא הייתה חושבת כשהייתה קוראת את הכותרות בעיתון של יום שישי רגע לפני שהייתה עוברת לפתור את התשבץ.
אני כמעט בטוחה שהיא הייתה עוברת מהתשבץ של העיתון המתחרה ל"מעריב" רק בזכותי. בכל זאת, האהבה שלי לעיתונות הגיעה ממנה, גם האהבה לתל אביב.
סבתא נחמה אדיסמן לוין הייתה בארץ עוד לפני שהייתה מדינה, בשנים שבאירופה התחוללה מלחמה נוראית. אין ספק שההיסטוריה כל הזמן משחזרת את עצמה, רק בצורות שונות ומשונות.
21 שנים הן פרק זמן משמעותי, חיים שלמים בתוכן. עברתי לפחות שני גלגולי חיים בתקופה הזאת. לפעמים נדמה לי כאילו שתי ישויות התקיימו בי, בשני צירי זמן מקבילים. לו הייתה חיה והייתי מגיעה לבקר אותה כיום, הייתי בעיניה כאישה זרה.
21 שנים הן פרק זמן כמעט בלתי נתפס כשאתה אדם צעיר, ועוד יותר כשאתה מתבגר. לאחרונה נתקלתי במגזין משנת 2002 ובו כתבה גדולה שהוקדשה לשאלה: "איך תיראה ישראל בעוד 20 שנה". את המגדלים הם דווקא חזו. הם היו אופטימיים מדי לגבי הרכבת. אף אחד לא חזה את הקורונה, את העניין עם האיראנים ובטח לא את 7 באוקטובר.
21 שנים הן אומנם נצח, אבל גם שלוש שנים נראות לי פתאום רחוקות, אולי כי קרה בהן כל כך הרבה. אני לא נביאה ואין לי מושג מה צפוי לנו בעתיד, אבל ברמה האישית נסגרים אצלי הרבה מעגלים לאחרונה. פתאום קופצים זיכרונות מסוימים, תמונות מהחודשים לפני שהכל התהפך עלינו. רגעים קטנים, יומיומיים, שעדיין לא ידעו שהם עומדים להיות הרגעים האחרונים של החיים כפי שהכרנו אותם, רגע לפני שכולנו קפצנו לתוך מחילת הארנב.
בסדרה "זרה, דם מדמי", שמשודרת בימים אלה ב־yes פלוס, מסופר על זוג שחי בתקופת מלחמת העולם הראשונה באנגליה ונשאב לתוך לולאת זמן שלוקחת אותם כ־200 שנה אחורה. הם מגיעים מאימה אחת לאימה אחרת, מודעים לנעשה סביבם, כלואים במנהרת זמן שאין להם מושג איך הגיעו אליה וגם לא איך יוצאים ממנה. אני עוד לא יודעת איך הסדרה נגמרת, אבל לא יכולה שלא לחשוב על דימוי המערבולת שהעיף אותנו בן לילה לקיום שונה לחלוטין מזה שהכרנו.
אולי משום שנשאבתי לצפייה, יכול להיות שזו רק אני שמחפשת עכשיו סימנים. אולי המוח, כמו תמיד, מנסה לחבר נקודות, לסדר את הסיפור בדיעבד ולהעניק משמעות לדברים שאין להם בהכרח משמעות. אני בכל זאת רוצה להאמין שהקלוז'רים הפרטיים האלה, שמגיעים אליי עכשיו בסימנים קטנים, הם לא מקריים. שאולי הצלחתי, לפחות בחלקת הקיום הפרטית שלי, למצוא את הדרך החוצה מלולאת הזמן הזו שקפצנו אליה.
אני עדיין מנסה להבין למה סבתא באה לבקר אותי כמעט בכל יום, מנסה להבין אם היא רוצה לומר לי משהו שאולי אני לא מצליחה לראות או לשמוע. אולי היא רק רוצה ללוות אותי בנוכחותה, כפיצוי על זה שלא הייתה כאן הרבה זמן. בכל פעם היא שולחת מסר אחר. פעם בדמות שירים, פעם בדמות נשים שצועדות ברחוב שאני מוכנה להישבע שלרגע נראות ממש כפי שזכרתי אותה, לפעמים בדמות קובץ תמונות שקופץ פתאום ומבקש את תשומת הלב שלי.
התרעות פיקוד העורף