בשבועות הראשונים של אחרי 7 באוקטובר, הקלישאה הנפוצה ביותר - שגם אני חטאתי בה - הייתה שמעכשיו הכל עומד להשתנות. שמדובר באירוע טקטוני של ממש, שיפרק את עולמנו וירכיב אותו מחדש. ולכן - יש ישראל של לפני, וישראל של אחרי.
הקלישאה הזו זכתה באותם ימים לחיזוקים מהמציאות. לרגע היה נדמה שכולם מתנדבים ונרתמים, ששנאת האחים שככה, ושהטבח הנוראי העניק לכולנו פרופורציות והבהיר מי האויב האמיתי. אני זוכר למשל קבוצת וואטסאפ שנוצרה מיד בעולם המוזיקה הישראלי, בשם "אומנים מתגייסים". הצטרף אליה כמעט כל זמר, מפיק ומנהל אישי בולט. ממזרחית, ועד לעומק האינדי. בצוק העיתים, היא תפקדה כמו תחנת מוניות של יגון. מי פנוי להגיע לשבעה בקריית מלאכי? להלוויה בחדרה? וגו'. וכולם הגיעו.
אבל אז, המלחמה התמשכה. והזמן עבר. ואף על פי ששום דבר לא חזר באמת לקדמותו, כל אחד מאיתנו ניסה להיאחז באיזשהו סוג של שגרה. שגרה שבהדרגה, כמעט בלי שהרגשנו, גם החטאים הקדמונים של המקום הזה שבו אליה.
זה התחיל עם אי-השוויון המסורתי בנטל. אחרי שעם שלם חיבק את המילואימניקים, שהיו מחזירים הביתה עודפי אוכל ומתנות שקיבלו כתרומות מכל עבר, הסולידריות התרופפה והשירות נמשך. אנשים טחנו ועדיין טוחנים מאות ימי מילואים, כשהסביבה כבר לא מחבקת אותם. אפילו לא מעריכה. ואלה לא רק החרדים שלא מתגייסים, בחזית מקוממת ואחידה, אלא גם ישראלים רבים אחרים שהעדיפו להתחמק משירות. הרפיון בסולידריות התבטא לא רק בהקשר הצבאי, אלא גם ביחס לכל המגזרים שנפגעו באותו יום שחור משחור. מפונים - מהדרום ומהצפון. פצועים וניצולים. ואפילו משפחות חטופים. כל אלה הלכו ונשכחו.
אבל לא רק נשכחו, אלא גם נקלעו אל תוך הוויכוח הפנימי שהתחדש במלוא עוזו. מי היה מאמין, בתרחיש הנוראי ביותר שניתן היה לדמיין, שהורים של חטוף הנמק במנהרות בעזה ייתקלו בישראלים שיקללו אותם. שמשפחות שכולות יתנגחו אלה באלה בגלל עמדות פוליטיות. שאפילו סוגיה של שחרור חטופים תהפוך לקרב בין שמאל וימין.
ואם אנחנו בפוליטיקה, מדובר בתחום נוסף שנותר סטטי באופן בלתי נתפס כמעט. מרבית בכירי מערכת הביטחון שכיהנו בתפקידם ב-7 באוקטובר כבר לא נמצאים בו. הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן וכו'. אבל כשזה מגיע לפוליטיקאים, שלוש שנים אחרי הטבח נראה שדבר לא השתנה. לא רק בהקשר הפרסונלי - בישראל הרי אי אפשר לצפות שפוליטיקאים יפרשו מרצונם. אלא גם בכל הנוגע למושג הארכאי הזה שמכונה אחריות.
מדהים לצפות היום בראיונות עם בכירי קואליציה מהשבועות הראשונים שאחרי הטבח, שבהם הם עוד המומים, מוכי יגון ואכולי חרטה (לפחות למראית עין), ולהשוות אותם להתבטאויות הנוכחיות שהולכות ומתנערות מכל אחריות או קשר למחדל הנורא. וזה באמת לא רק עניין של השקפה פוליטית. מותר לצפות, חובה לצפות, מאנשים שעמדו בראש הנהגת המדינה ערב 7 באוקטובר, שיוסיפו ללכת בראש מורכן.
הסטטיות הזו מדהימה. ומעוררת מחשבות נוגות במיוחד. האם הקרע הפנימי בתוכנו הוא כל כך עמוק, עד שאפילו אירוע כל כך נוראי ומטלטל לא יכול לשנות אותו?
ואחרי הכל, נדרשת גם הסתייגות. שינויים היסטוריים מצריכים זמן. שלוש שנים הן לפעמים רק פסיק בתוך מהלך משמעותי, שאפשר להצביע עליו רק בדיעבד. ומאוד יכול להיות שבשעה שאני מקטר כאן, מתחת לאדמה מתרחשים תהליכי עומק שעוד יפרצו ממנה בגדול. די אם נחשוב על חלק גדול מהנוער הישראלי, שבזמן המלחמה התגלה כאמיץ, אחראי ופטריוטי הרבה יותר ממה שייחסנו לו. הלוואי שהשינוי עוד יגיע. כדאי שיגיע מהר.
התרעות פיקוד העורף