השותפות בין ישראל לאיחוד האמירויות היא מהנכסים האסטרטגיים המשמעותיים שנבנו באזור בעשור האחרון. היא נשענת על תיאום ביטחוני, על סחר של יותר משלושה מיליארד דולר בשנה, על תנועה של כמיליון וחצי נוסעים ועל חזון משותף של מסדרון שיחבר את המפרץ לים התיכון דרך ישראל. נכס כזה אינו מוחזק בהצהרות אלא באמון, ובמזרח התיכון האמון נצבר בחדרים סגורים ונשחק בכותרות פומביות.
פליי דובאי היא הפנים הגלויות של השותפות. החברה שייכת לתאגיד ההשקעות של דובאי, ולכן כל צעד פומבי נגדה נקרא באמירויות כצעד נגד השלטון. החברה בחרה להישאר כשאחרות נטשו: מאוקטובר 2023 ועד נובמבר 2024 קיימה יותר מאלף ושמונה מאות טיסות לישראל וביטלה 77 בלבד, בשעה שחברות אירופיות ואמריקניות גדולות עזבו, חזרו ועזבו שוב. עד השבוע, כשהחברות הישראליות היו מנועות מלנחות בדובאי, היא ואתיחאד היו הגשר האווירי היחיד בין המדינות.
גם אבו דאבי שילמה מחיר על הקשר. במלחמה בעזה, כשירדן החזירה את שגרירה והרחוב הערבי סער, היא נותרה במקומה והגדירה את הנורמליזציה החלטה אסטרטגית ארוכת טווח. שותף שעמד בלחץ כזה מחייב אותנו ברגישות דיפלומטית מיוחדת, שכן כל צעד פומבי שמביך אותו מחזק את הטוענים באזור שהשלום עם ישראל הוא טעות.
כאן נדרשת הבחנה בין שני מושגים שרבים נוטים לבלבל ביניהם: תודעה והסברה. תודעה אינה הסברה, והיא גם אינה מלאכת ניסוח שמתחילה לאחר שההחלטה כבר התקבלה, במטרה להסביר או לשווק אותה לציבור. תודעה היא חלק מתהליך קבלת ההחלטות עצמו. היא משפיעה על השאלה האם מהלך ביטחוני אכן יקדם את היעד האסטרטגי שלשמו נועד, או דווקא יפגע בו. במקרים מסוימים, העיסוק בתודעה אף צריך להקדים את ההחלטה, כדי להכין את הקרקע למהלך שטרם יצא לפועל.
אין זו הפעם הראשונה ששר בישראל מדבר תחילה ושוקל אחר כך, אם בכלל, את המשמעויות. בימים שלפני בחירות, כל אמירה של נבחר ציבור מהדהדת בעוצמה כפולה, בבית ומחוצה לו. איני מתיימר לקבוע מה הניע את השרה, וגם אין בכך צורך. דווקא בתקופה כזו האחריות גדלה, שכן מי שמאזין לנו מבחוץ אינו מבחין בין מסר לבוחר לבין עמדת מדינה.
טייס אחד ניסה, על פי החשד, להפיל מטוס, ואנשי צוות ונוסעים עצרו אותו. משפט אחד עלול להפיל גשר, ואותו אפשר לעצור רק באחריות.
התרעות פיקוד העורף