הקונגרס הבא עשוי להיות הקונגרס הפרו־ישראלי ביותר בהיסטוריה האמריקאית - אבל לא במובן המסורתי של המונח. במשך עשרות שנים התבססה התמיכה הדו־מפלגתית בישראל על הנחת יסוד פשוטה: ישראל היא בעלת ברית אסטרטגית של ארצות הברית, מדינת הלאום של העם היהודי ודמוקרטיה שיש לה זכות וחובה להגן על עצמה. ההנחה הזאת עדיין רחבה מאוד בקונגרס, והרוב הגדול של המחוקקים בשתי המפלגות ימשיך לתמוך בביטחונה של ישראל ולראות ביחסים בין שתי המדינות אינטרס אמריקאי חשוב.
אבל משהו משמעותי השתנה.
החזון הזה אינו מסתכם בהקמת מדינה פלסטינית. מדובר בארכיטקטורה אזורית רחבה יותר, שבה ישראל ומדינה פלסטינית מפורזת משתלבות במסגרת של שיתוף פעולה אזורי, ערבויות ביטחוניות וקשרים כלכליים - מסגרת שיכולה לשרת גם את האינטרסים של ישראל וגם את האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית.
השינוי הזה ניכר בשתי המפלגות, גם אם מסיבות שונות.
גם במפלגה הרפובליקנית מתרחש שינוי, אם כי בכיוון אחר. קיימים בה מחוקקים אוונגליסטים שמפרשים את הסכסוך במזרח התיכון גם דרך תפיסות תיאולוגיות הנוגעות ל"ארץ הקודש" ולחזון אחרית הימים שבו מלחמה תקדם את שיבתו מחדש של המשיח ישוע הנוצרי. קיימים גם נאו־שמרנים הרואים בכוח צבאי כלי מרכזי לקידום האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון.
מנקודת המבט הישראלית, כאן טמון שינוי עמוק שעם ממשלה אחרת בישראל יכול להפוך להזדמנות חיובית.
זה עשוי להיות הפרדוקס של הקונגרס הבא: הוא עשוי להיות פרו־ישראלי יותר, דווקא משום שהוא יהיה פחות מוכן להגדיר תמיכה בישראל כיישור קו אוטומטי עם כל מדיניות של ממשלת ישראל.
אם התהליך הזה אכן יימשך, האינטרס הישראלי בהסדר מדיני שיבטיח ביטחון, ישמור על ישראל כמדינה דמוקרטית וישלב אותה בארכיטקטורה אזורית חדשה, עשוי למצוא בקונגרס הבא ביטוי רחב ומשמעותי יותר מאשר בעבר.
התרעות פיקוד העורף