איך אני יודע זאת? איך אנחנו יודעים? כי כך היה בלילות האחרונים, מחזות כאלה מתרחשים ברחבי איו"ש - ו"אין פוצה פה ומצפצף". מדי פעם מחלץ ראש הממשלה גינוי רפה. ואחריו מגיח שר הביטחון. אבל הפורעים היהודים מבינים את השפה הזו, את הקודים האלה. הם יודעים כי לא יאונה להם כל רע מאז שביטל שר הביטחון את צווי המעצר המנהליים נגד יהודים באיו"ש, מיד עם כניסתו לתפקיד. לכל היותר ייעצר מישהו מהם, או אז תיכנס לפעולה מערכת "חוננו", שתמצא פגמים במעצר ובחקירה, וכעבור ימים אחדים הם יחזרו כבר למקומותיהם, ערוכים לאתגר הבא.
תחשבו על זה, צה"ל, הצבא שלנו שפשט על לבנון, סוריה, איראן ועזה, ש"ידו הארוכה" מגיעה לכל מקום, שמתחבל תחבולות ומפעיל מערכות נשק מן הטובות והמתקדמות בעולם, צבא ההגנה לישראל אינו יכול ל־100 פורעים? תרשמו לפניכם, צה"ל נכשל, או אולי מישהו קושר את ידיו ומונע ממנו לסיים המשימה?
זו תהיה טעות לחשוב שמדובר פה באיזה "כשל טכני", א' לא הודיע ל־ב', שמבחינתו שכח לעדכן את ג'. אלה כמובן, וסליחה מראש, פשוט חרטוטים. הבעיה היא שאיש אינו רוצה לריב עם הפורעים הללו. המשטרה טוענת שאין לה משאבים, ועדיין זכור היטב הוויכוח בין נציג השב"כ לבין נציג המשטרה באחד הדיונים לפני כמה חודשים. השב"כניק האשים באופן ברור את נציג המשטרה, שהוא ואנשיו אינם עושים דבר כדי לדכא את התופעה הזו. נציג המשטרה הגיב בכעס. בין לבין, דבר לא נעשה.
דין שתיקה כדין הסכמה. כדאי לזכור. צה"ל מנסה להרחיק את כוחותיו מאזורי החיכוך ולהתמקד בביטחון שוטף. מי שציפה כי צה"ל יעשה עבורו את העבודה הזו, טעה בגדול. "אנחנו עוסקים במניעת טרור", יסבירו בצה"ל, ואם כך, הפורעים רק מסיטים אותנו מהמטרה, אמרו וזזו הצידה. ייתכן, אבל ביותר מדי מקרים נראו בבירור לובשי מדים משתתפים בפשיטות ביום ובלילה, ובאחדים מהם גם מפעילים נשק כלפי אוכלוסייה אזרחית.
למה זה כל כך מסובך?
אז יש לי שאלה לראש הממשלה: אם מדובר "רק" ב־150 איש, כמה קשה להרחיק אותם מהאזור, לעצור אותם במעצר מנהלי, ולהרתיע באותה עת אחרים מלהצטרף אליהם? אם זה כל כך פשוט, למה זה כל כך מסובך? התשובה ברורה, איש אינו רוצה לגעת בהם. במקום שיורתעו, הם מרתיעים את כוחות הביטחון למיניהם. מפקדי פיקוד המרכז בעבר יספרו לכם שזה בגיבוי ה"דרג המדיני". ועכשיו, יותר מתמיד, הם עושים "מה שבא להם". אין מי שיעצור אותם, שימנע את הפשע הבא. את מפקדי הפיקוד מחליפים בזה אחר זה, מי שאינו לטעמם עף הביתה, והם נשארים במקומם.
המדינה חיפשה כל מיני פתרונות, המצחיקים שבהם הם תוכניות ה"שיקום" של הנערים האלה, כאילו מדובר בילדים שהחינוך נמנע מהם ולכן הידרדרו לפשע שנאה. לא, הם יכלו לקבל את החינוך הטוב ביותר ולא צריך עוד תקציבי "דמה" כדי לחנך אותם.
אחרי המקרה בג'אלוד לא התפרסמה שום הודעה של רבנים. עצוב. אני מחפש אותם, דווקא כי הם הסמכות הרוחנית ולהם מצייתים. אני חושש כי שתיקתם מתפרשת כהסכמה. הם לא שמעו על "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, יט, טז). עובדה היא כי אינם ממהרים להפעיל את סמכותם כדי לבלום את הטרור היהודי. כשהם אינם מגנים את "נערי הגבעות", מי יעשה זאת? אנחנו, "אזובי הקיר"?
הקול היהודי המוסרי
המוסר היהודי אינו רק נחלתם של רבים (ורבות), הוא גם נושא שמעסיק דורות של הוגי דעות יהודים, גם בישראל. הוא מלווה אותנו דרך סוגיות של טוהר הנשק ממלחמת השחרור ואילך. הדממה הרבנית פוגשת את דממת האינטלקטואלים הישראלים - באקדמיה, בספרות, באומנות. בדרך כלל אלה האנשים שלא נותנים למוסר לישון, שדורשים ממנהיגינו, ובעצם מכולנו, לעמוד על הערכים שלנו כבני אדם, כיהודים וכישראלים. הדממה שנפלה עלינו מעידה כי קהו חושינו. מה שהיה בלתי קביל אך לפני שנתיים־שלוש, נעשה עניין של יומיום, התרגלנו.
לאורך ההיסטוריה יהודים עמדו בראש מאבקים לזכויות אדם, לשוויון, לחופש. בישראל הקול המצפוני הזה חסר יותר מתמיד. ישראל משוועת היום לאנשי דת, מצפון ורוח, שיידעו לומר "הנני" ולצאת למאבק למען דמותה וערכיה של המדינה שלנו. אנחנו צריכים מצפן ומצפון.
נ.ב. עם סיום המאמר נודע כי מאות חרדים (חסידי ברסלב) חגגו את שמחת בית השואבה במפגן אלימות ברחובות ירושלים, כולל "לינץ' קטן" לערבי מבוגר שנתקלו בו ברחוב.
הוא שאמרנו.
התרעות פיקוד העורף