שני הצדדים הציגו שורת הבנות והתחייבו לקדם "יחסים קונסטרוקטיביים של יציבות אסטרטגית, המבוססים על כבוד, הוגנות והדדיות", כפי שדיווחה סוכנות הידיעות הסינית שינחואה. בין ההסכמות: הארכת תוקף הסכם "הפסקת האש" המסחרית הזמנית ("הסכם בוסאן") עד 10 בינואר 2027, הפחתה הדדית של מכסים על סחורות לא חיוניות בהיקף של כ-30 מיליארד דולר מכל צד, והקמת מועצת סחר משותפת וקבוצות עבודה לייצוב אספקת הנפט העולמית. סין הסכימה להקפיא חלק מההגבלות על יצוא מינרלים קריטיים, להגדיל רכישות של תוצרת חקלאית אמריקאית ולרכוש כ-20 מיליון טונות פחם אמריקאי בשנים 2027-2028.
במקביל, הצדדים הביעו נכונות להמשך הדיאלוג בנושא סחר, השקעות ופיקוח על סיכוני הבינה המלאכותית (AI) ושיתוף פעולה בסוגיות כמו חופש השיט והגרעין האיראני. צעדים אלה, הנראים כתוכנית עבודה קונסטרוקטיבית, אינם משקפים התקרבות אסטרטגית. הם בעיקר ביטוי להכרה הדדית בכך שהסלמה בלתי מבוקרת תסב נזק כבד לשני הצדדים ולכלכלה העולמית כולה.
הפוגה, לא פיוס
בראייה אסטרטגית רחבה, זוהי הפוגה שנועדה לייצב את היחסים ולצמצם את הסיכון להסלמה מחודשת במלחמת הסחר - ולא בפתרון העימות מהשורש. הפערים בסוגיות הליבה - המאזן המסחרי, המינרלים הקריטיים, תעשיית השבבים, הבינה המלאכותית, המעורבות באיראן ובעיקר עתיד טייוואן - לא הצטמצמו, ובחלקם אף העמיקו.
היקף הסחר הדו-צדדי בין ארה"ב לסין התכווץ בחדות: מ-658.9 מיליארד דולר ב-2024 ל-494.6 מיליארד ב-2025 - ירידה של כ-25%. במקביל, העודף המסחרי של סין עמד ב-2025 על שיא של כ-1.2 טריליון דולר (לעומת 992 מיליארד דולר ב-2024), וזאת למרות מדיניות המכסים של טראמפ.
המשמעות המעשית היא מעבר לניהול סיכונים גמיש במסגרת עימות מסחרי-טכנולוגי מורכב ומתוחכם יותר. וושינגטון נחושה לשמור על יתרונה בשבבים מתקדמים, בכוח מחשוב, במרכזי נתונים, במודלים וביישומיים אזרחיים וצבאיים של AI. במקביל, היא פועלת לצמצום התלות בייצור סיני ובשרשראות אספקה שבשליטת בייג'ינג, לצד ניסיון להגביל את התמיכה שסין מעניקה לטהרן, הכוללת בין היתר רכישת נפט בהיקפים גדולים ובמחיר מופחת.
מנגד, סין ממנפת את המונופול האדיר שלה על שרשרת הערך של המינרלים הקריטיים. לפי הערכות עדכניות, בייג'ינג שולטת בכ-70% מפעילות הכרייה, בכ-85% מכושר הזיקוק ובכ-90% מהייצור והעיבוד שלהם ברחבי העולם. דומיננטיות זו מעניקה לסין מנוף לחץ אדיר מול ארה"ב ובעלות בריתה - במיוחד בעידן שבו שבבים, סוללות, רכבים חשמליים, מערכות נשק, תשתיות תקשורת, אנרגיה מתחדשת ובינה מלאכותית תלויים בחומרי גלם אלה. בתמורה לכל הקלה אמריקאית, בייג'ינג תמשיך לדרוש צמצום של התמיכה האמריקאית בטייוואן והפחתת מכירת הנשק לאי. בראייתה, טייוואן אינה סוגייה נקודתית, אלא מבחן לריבונותה, לאמינות המשטר ולמאזן הכוחות העתידי במרחב האינדו-פסיפי.
מנקודת מבט מערכתית, הפסגה הדגישה כי מגמת ההיפרדות (Decoupling) בין המעצמות אינה נבלמת - היא מתמסדת ומתעצמת. העולם צועד בהדרגה לעבר שתי מערכות טכנולוגיות, תעשייתיות וביטחוניות נפרדות ומתחרות. תאגידי ענק אינם ממתינים עוד להכרעות מדיניות. הם מפתחים ארכיטקטורת חוסן פרו-אקטיבית, הכוללת פיזור מלאים אסטרטגיים, העברת קווי ייצור אל מחוץ לסין (Near/Friend-shoring), ואיתור ספקים חלופיים בדרום-מזרח אסיה, בהודו, במקסיקו ובמדינות המפרץ.
אסטרטגיית China+1, שאומצה בשנים האחרונות בידי ענקיות כמו אפל, נועדה לפזר סיכונים תוך הקמת בסיסי אספקה מקבילים בווייטנאם, בהודו או במקסיקו. מדינות אלה הופכות בהדרגה למוקדי ייצור, השקעה, לוגיסטיקה וטכנולוגיה חלופיים - הן אינן מחליפות את סין, אלא משתלבות בארכיטקטורת אספקה חדשה: מורכבת יותר, יקרה יותר, אך פגיעה פחות לנקודת כשל יחידה.
אף שהפסגה בוושינגטון לא שינתה את מאזן הכוחות העולמי, היא גם לא שינתה את עמדת סין כלפי איראן - וזהו לב העניין מבחינת ישראל. בייג'ינג ממשיכה לחתור ליציבות במפרץ הפרסי כדי להבטיח את זרימת האנרגיה, ובמקביל ממנפת את קשריה הן עם טהרן והן עם ריאד כמנוף לחץ דיפלומטי-כלכלי. היעדר נכונות סינית להפעיל לחץ ממשי על משטר האיתוללות, לצד המשך קשריה הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים עם טהרן, מדגישים את התועלת המוגבלת שישראל יכולה להפיק ממעורבותה של בייג'ינג בסוגיה האיראנית.
במציאות מקוטבת זו, ישראל נדרשת לתמרן בין שני מודלים מתחרים: המודל האמריקאי - הנשען על בלימת איראן, בריתות ביטחוניות, הרתעה צבאית והידוק התיאום האסטרטגי עם בעלות הברית; והמודל הסיני - המבוסס על יציבות אנרגטית, דיפלומטיה כלכלית, השקעות ותשתיות, תוך שמירה על קשרים עם כלל שחקני האזור, לרבות יריבותיה של ישראל. כל בחירה ישראלית מחזקת צד אחד ומעמיקה את המתיחות מול הצד האחר.
יישור קו מלא עם וושינגטון - לרבות הגבלת המעורבות הסינית בתשתיות קריטיות, בטכנולוגיות דו-שימושיות, בתקשורת ובנמלים - עלול לצמצם את מרחב הפעולה הכלכלי מול בייג'ינג וליצור מורכבויות גם ביחסים עם מדינות המפרץ, המהדקות קשריהן עם סין. מנגד, ניסיון לשמר עמימות אסטרטגית או להעמיק קשרים עם סין בתחומים רגישים עלול להיתפס בוושינגטון כסטייה מהקו האסטרטגי המשותף. כך עלולה ישראל להיקלע לחיכוך בין-מעצמתי שאינו נובע ישירות מהאינטרסים המיידיים שלה, אך משפיע ישירות על חופש הפעולה והחוסן האסטרטגי שלה.
בשורה התחתונה, היריבות בין ארה"ב לסין אינה רק מתעצמת; היא מעצבת את הסדר האזורי החדש במזרח התיכון. ישראל אינה עוד צופה מן הצד, אלא שחקנית החשופה יותר ויותר לקווי השבר של התחרות הגלובלית - בין איראן למפרץ, בין נתיבי הסחר למקורות האנרגיה, ובין הברית הביטחונית עם וושינגטון לבין הכוח הכלכלי הגובר של בייג'ינג.
התרעות פיקוד העורף