דורות של יהודים חלמו על דבר אחד פשוט: בית | גיא בוסי

"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".

שלוש מילים. ציווי כמעט בלתי אפשרי. התורה אינה אומרת: תהיה שמח, אם יהיה לך טוב. היא אינה מוסיפה: בתנאי שתהיה בריא, שילדיך יהיו בבית, שהפרנסה תהיה מצויה, שהמלחמות יסתיימו ושאויביך יניחו לך. היא מצווה בפשטות: "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵח".

אין חג שהתורה כרכה בשמחה בעוצמה שבה היא עושה זאת בסוכות. "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים"; "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ"; ולבסוף, כמעט בלי להשאיר פתח מילוט: "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵח". וחז"ל העניקו לחג את שמו הפשוט והיפה ביותר: "זמן שמחתנו". ונדמה שקשה למצוא לאורך ההיסטוריה עם שנדרש להתאמץ יותר מן העם היהודי כדי לקיים את הציווי הזה.

ההיסטוריה היהודית איננה בדיוק חומר טבעי לקומדיה. חורבן, גלות, גירושים, עלילות דם, אינקוויזיציה, פרעות, פוגרומים, שואה ומלחמות. אילו היה קורא זר פותח ספר היסטוריה יהודית, ספק אם היה מנחש שמתוך הסיפור הזה יצמח אחד העמים המצחיקים בעולם, אבל הוא צמח.

משלום עליכם ועד אפרים קישון; ממל ברוקס ועד ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד. יש עמים שהעניקו לעולם אימפריות. היהודים העניקו לו מספר בלתי סביר של קומיקאים. היהודי, שלא תמיד היה יכול לשנות את המציאות, גילה שלפחות דבר אחד איש אינו יכול לקחת ממנו: את היכולת לצחוק עליה.

אולי זה לא מקרי. כשאלפיים שנים ההיסטוריה מספרת עליך בדיחות גרועות, בשלב מסוים אתה מחליט לפחות לכתוב בעצמך את הפאנץ'.

חז"ל הבינו שגם בצחוק יש דבר רציני מאוד. במסכת תענית מסופר על רבי ברוקא שפגש את אליהו הנביא בשוק ושאל אותו מי מן האנשים שם הוא בן העולם הבא. אליהו הצביע על שני אנשים. שאל אותם רבי ברוקא למעשיהם, והם השיבו בארמית: "אינשי בדוחי אנן" (אנשים בדחנים אנחנו). כאשר הם רואים אדם עצוב, הם משמחים אותו, וכאשר הם רואים שניים שרבים, הם עושים ביניהם שלום.

איזו תפיסה מופלאה. שני אנשים שכל מלאכתם היא להכניס מעט שמחה לעולם ולקרב בין בני אדם, וחז"ל רואים בכך דבר הראוי לעולם הבא. כי לפעמים צחוק איננו בריחה מן המציאות, לפעמים הוא סירוב להיכנע לה.

היהודי שחיפש בית

ואז מגיעה הסוכה.

יש משהו כמעט אירוני במצווה הזאת, כשקוראים אותה דרך ההיסטוריה היהודית. במשך קרוב לאלפיים שנה היהודי נדד - מספרד לפורטוגל, ממקום למקום באירופה, מצפון אפריקה לארץ ישראל. פעם גורש, פעם ברח, פעם ארז את רכושו מפני שהשליט התחלף, או מפני שהשכנים החליטו שאיננו רצוי עוד.

דורות של יהודים חלמו על דבר אחד פשוט: בית. והנה, פעם בשנה, דווקא כשהיהודי כבר מוצא בית, הקב"ה אומר לו: עכשיו צא. עזוב את הבטון ושב שבעה ימים במבנה ארעי. גג שאיננו ממש גג, קירות שאינם חייבים לעמוד לנצח, והרוח מוזמנת להיכנס.

ומה עושה היהודי? מקשט. זה אולי הסיפור היהודי כולו בכמה מילים. נותנים לו מבנה ארעי וגג שאסור שיהיה גג של ממש, והוא תולה שרשראות, מביא פירות, פורס מפה, מוזג יין, מזמין אורחים ושמח. היהודי לא תמיד היה יכול לבחור את המקום שבו יחיה, אבל הוא התעקש לבחור כיצד יחיה בו. אפילו את הארעיות היהודי מתעקש לקשט.

ואולי משום כך גם האורחים של הסוכה (אושפיזין) אינם סתם אורחים. אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד - כולם ידעו נדודים, סכנות, בריחות או אובדן - ודווקא אותם מזמין היהודי אל המבנה הארעי שלו כדי לחגוג.

ואולי זה מה שהסוכה מבקשת ללמד: שמחה התלויה בקירות לעולם תהיה שברירית. אם אדם ימתין עד שיהיה לו די כסף, די ביטחון, די בריאות, די הצלחה ודי שקט כדי לשמוח, הוא עלול לגלות שהמתין חיים שלמים.

וגם אנחנו בישראל התרגלנו בשנים האחרונות לדחות קצת את השמחה. נשמח כשהמלחמה תסתיים, כשהפוליטיקה תירגע, כשהמחלוקת תשכך, כשהילדים יחזרו מהמילואים, כשהחדשות יהיו קצת פחות חדשות. הבעיה היא שהחיים אינם נוהגים לשלוח הודעה כשהגיע סוף־סוף הזמן המתאים לשמוח. תמיד יהיה עוד משהו, ואם נמתין ליום שבו המציאות הישראלית תהיה מושלמת כדי לשמוח, אנחנו עלולים להחמיץ בדרך את החיים עצמם.

אין פירוש הדבר לשכוח את הכאב. היהדות שמצווה "ושמחת בחגך" היא אותה יהדות שבנתה מנהג מופלא: דווקא תחת החופה, ברגע של שמחה כמעט מושלמת, שוברים כוס וזוכרים את ירושלים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם".

איזו תרבות מוזרה ונפלאה - בשיא האבל היא משאירה פתח לתקווה, ובשיא השמחה היא משאירה מקום לזיכרון. היא אינה דורשת מאיתנו לבחור בין השניים, היא מלמדת אותנו לשאת את שניהם.

ואז הוא תלה קישוטים

רק לפני ימים אחדים עמדנו בבתי הכנסת, הכינו על החזה ואמרנו: "אשמנו, בגדנו". בקושי הספקנו להחזיר את מחזור יום הכיפורים למדף, וכבר היהדות מוציאה אותנו החוצה, נותנת לנו פטיש ביד ומבקשת שנבנה סוכה. גם הסדר הזה אינו מקרי. חטאת? הוֹדֵה, פגעת? בקש מחילה, נפלת? שוב. ועכשיו קום.

היהדות אינה רוצה שהאדם יבלה את חייו כשהוא מכה על חזהו. לתשובה יש תכלית: לא להשאיר אותו על הרצפה, אלא ללמד אותו כיצד לקום ממנה. לכן, כמעט בלי שהספקנו לנגב את דמעות הנעילה, אחרי "אשמנו", מגיע "זמן שמחתנו".

גם השנה השמחה איננה מובנת מאליה. יש בתים לא מעטים שבהם חסר אדם סביב שולחן החג. קהלת, שאותו קוראים דווקא בחג הסוכות, אינו מבקש להכחיש דבר: "עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד". אלה אינם שני עמים, אלה אותם חיים. אדם יכול לזכור את מתיו ולחבק את ילדיו. להתפלל לשלום לוחמיו ובערב לשיר סביב שולחן החג. לדעת היטב כמה חסר, ולהודות על מה שיש. שמחה אינה בגידה בכאב. לפעמים דווקא השמחה דורשת אומץ.

בסופו של דבר, אולי הסוכה היא הסיפור היהודי כולו. בית שאיננו ממש בית, גג שאיננו ממש גג, עם שידע יותר מדי נדודים ומתעקש פעם בשנה לצאת שוב החוצה.

ואז הוא תולה קישוטים, מוזג יין, מזמין אורחים, שר ושמח. לא מפני שאין רוח בחוץ, לא מפני שאין סדקים בסכך, ולא מפני שהחיים הסתדרו סוף־סוף בדיוק כפי שרצה. אלא מפני שאחרי אלפי שנות נדודים, חורבנות ותקומה, היהודי כבר למד דבר אחד: לא תמיד אפשר לעצור את הרוח. אפשר להחליט מה עושים כשהיא נושבת, והוא, מכל הדברים שבעולם, בחר לתלות קישוטים.