יש משהו מאוד לא יעיל באופן שבו השמאל מנהל כרגע את המאבק בבנימין נתניהו. בכל שבוע צצה עוד סיבה לכך שנתניהו צריך ללכת - קטאר, שרה, אזהרות מלחמה שנאמרו או לא נאמרו. כל אירוע מצטרף לתיק עבה של עדויות שאמורות להמחיש עד כמה נתניהו מושחת, מנותק או לא ראוי להמשיך בתפקיד.
רק שרוב האנשים שמשתכנעים מזה כבר משוכנעים. בינואר מצא המכון למדיניות העם היהודי ש־61% מהציבור רואים בפרשת קטאר פרשה חמורה. וכעת, ארבעה שבועות לפני הבחירות, הגושים עדיין צמודים. הפער בין שני הנתונים האלה הוא כל הסיפור.
בפסיכולוגיה מתארים כאן שני מנגנונים. הראשון הוא תיבת תהודה: הפרשות מסתובבות בעיקר בין מי שכבר משוכנע, בקבוצות ובערוצים שלו. השני הוא חשיבה מונעת: גם כשהמידע יוצא החוצה, הוא נכנס לזהות קיימת. מי שמתנגד לנתניהו - מקבל עוד הוכחה לשחיתות. מי שתומך בו - מקבל עוד הוכחה לרדיפה. המתנדנד, שאין לו זהות פוליטית להגן עליה, מסיק מסקנה פשוטה יותר: כולם מושחתים, והשאלה היחידה היא מי ישמור עליו. במקום לשכנע את המתנדנדים, גוש השמאל פונה לקהל שממילא לא יצביע לנתניהו.
נתניהו, לעומת זאת, פועל בחוכמה, ולשיטה שלו יש שורשים. ב־1996 פרס הוביל בסקרים, ונתניהו הביא לישראל את ארתור פינקלשטיין, יועץ אסטרטגי אמריקאי שבנה שיטה פשוטה ועקבית: מזהים את הפלח הקטן של מצביעים שעדיין אפשר להזיז, מגדירים את היריב לפני שהוא מספיק להגדיר את עצמו, וחוזרים על מסר אחד עד שהוא הופך למובן מאליו - "פרס יחלק את ירושלים". אותם תשדירים, ערב אחרי ערב, ונתניהו ניצח בפער של אחוז אחד.
ב־2015 מפלגת הליכוד פיגרה בסקרים, ורבים כבר ספדו לנתניהו. ביום הבחירות הוא העלה סרטון אחד על מצביעים ערבים שנוהרים לקלפיות, והליכוד ניצחה.
למנגנון זה יש שם במחקר: אפקט האמת המדומה. משפט ששומעים שוב ושוב הופך למוכר, והמוח מפרש מוכרות כאמת. השיטה לא צריכה שיאמינו לה בפעם הראשונה. היא צריכה שישמעו אותה בפעם העשירית.
פינקלשטיין עשה דבר דומה בארצות הברית עם המילה "ליברל". הוא הדביק אותה ליריבים שוב ושוב, עד שהתווית הפוליטית הפכה לעלבון, והמועמדים עצמם התחילו להתרחק ממנה.
וכאן נקודה שקל לפספס. גם אני כתבתי כאן "השמאל". הגוש שמתמודד מול נתניהו מונהג בידי רמטכ"ל לשעבר, שקשה מאוד לזהות אותו עם השמאל. העובדה שתומכים ומתנגדים כאחד קוראים לכל הגוש הזה "שמאל" היא כבר הישג מרשים של עיצוב תודעה.
השבוע השיטה קיבלה ניסוח מלא. "גדי איזנקוט יקים ממשלת שמאל עם אביגדור ליברמן, יאיר גולן, נפתלי בנט והמפלגות הערביות. רק ליכוד גדול יעצור אותם", כתב נתניהו. באותם ימים אמר גולן בריאיון שהוא מאמין שיימצאו דרכים לשלב את הציבור הערבי בממשלה. ההבהרה שלפיה הוא דיבר בשם מפלגתו בלבד, כבר לא שינתה דבר. המשפט של גולן לא הוסיף מידע חדש. הוא אישר תווית שכבר הייתה שם. השרשרת שנתניהו בונה חודשים - איזנקוט, גולן, המפלגות הערביות - קיבלה חוליה נוספת.
מה שנתניהו עושה יפה זה להבין שהמתנדנדים חוששים כרגע משני דברים: הם לא יודעים איך איזנקוט יתפקד כראש ממשלה, והם חוששים מהכנסת ה"ערבים" לממשלה. הסקרים רק מחזקים את החשש: לפי שלושת ערוצי הטלוויזיה, לגוש של איזנקוט אין רוב בלי המפלגות הערביות. עיצוב תודעה לא פועל בבת אחת. מדובר בהמון פעולות קטנות ועקביות.
לתעל את הרגשות
הציבור בישראל 2026 צבר כמות עצומה של כעס. על 7 באוקטובר, על ההפקרות, על החטופים, על הממשלה, על המילואים, על החרדים. וכעס הוא חומר פוליטי יעיל במיוחד, אם מצליחים לתעל אותו למקום הרצוי. אדם שלא מתלהב ממועמד עלול להישאר בבית. אדם שמרגיש שהוא חייב למנוע מהצד השני לעלות, יגיע לקלפי.
אלא שכעס ופחד פועלים על המוח בכיוונים הפוכים. מחקרים על רגשות וקבלת החלטות מראים שכעס מייצר תחושת ודאות ונכונות לסיכון, ופחד מייצר חוסר ודאות וחיפוש אחר המוכר. מתנדנד כועס עשוי להעז. מתנדנד מפוחד בוחר במה שהוא כבר מכיר. נתניהו צריך שיפחדו מהלא ידוע.
במחקר שערכתי באמצעות מראיינת וירטואלית שמשוחחת עם מצביעים, מצאתי ששני הפחדים העיקריים שמטרידים כרגע את הציבור בישראל הם ביטחון ושוויון בנטל. מצביע יכול לפחד מאוד מממשלה שתהיה תלויה במפלגות ערביות, ובאותה נשימה להרגיש שאחרי מאות ימי מילואים הוא כבר לא מוכן לקבל את העובדה שהחרדים אינם נושאים באותו נטל. אחד נוגע בביטחון שלו, והשני - בתחושת הצדק שלו.
הפחד הביטחוני עובד בשביל נתניהו. הפחד מאי־שוויון בנטל עובד נגדו, כי הקואליציה שלו נשענת על המפלגות החרדיות. איזנקוט זיהה את זה, והתנאי שהציב לשותפיו הוא נכונות לשירות צבאי או אזרחי. מפלגת המילואימניקים, שעוברת בחלק מהסקרים את אחוז החסימה, מלמדת שתחושת העוול הזאת כבר מחפשת כתובת.
התרעות פיקוד העורף