האומנם "רק כך"? הדברים הנשמעים לקראת הבחירות הקרבות אינם מעודדים | דניאל פרידמן

מאמרו המכונן של זאב ז'בוטינסקי "קיר הברזל", שכותרת המשנה שלו הייתה "אנו והערבים", פורסם בנובמבר 1923. בשנת המאה למאמר זה, ב־2023, פרסמה ממשלת נתניהו את תוכניתה לרפורמה משפטית, שכונתה בפי מתנגדיה מהפכה משפטית־משטרית, ובשנה זו ביצע חמאס את הטבח הנורא בעוטף עזה.

ראוי לשוב ולעיין ב"קיר הברזל", פרי עטו של אחד האינטלקטואלים הגדולים של התנועה הציונית, מחברו של הספר האלמותי "שמשון" וגדול מתרגמי השירה לשפה העברית. בהשקפת עולמו היה ז'בוטינסקי ליברל חילוני, ויחסה של הדת לאישה נראה לו דוחה במיוחד: "בחיי היהודים המחזיקים בנושנות עדיין נשתמרו הרבה מנהגים פראיים של מזרחיות אמיתית – שנאה לחקירה חופשית, התערבות הדת בחיים, אישה בפאה נכרית שגבר זר אינו מושיט לה את ידו".

"קיר הברזל" מבטא השקפת עולם של מנהיג לאומי־ליברלי בדבר ההתמודדות של הציונות עם הבעיה הערבית, סוגיה שבכל מאה השנים שחלפו מאז איננה מרפה מאיתנו. בפתח המאמר מדגיש ז'בוטינסקי: "מבחינה פוליטית (נקבע יחסי לערבים) על סמך שני קווים מנחים. האחד, דחיקת רגליהם של הערבים מארץ ישראל בכל צורה שהיא נחשבת בעיניי לבלתי אפשרית בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים. והשני... שוויון זכויות לכל העמים. ככל היהודים, אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שוויון זכויות זה, ולא ננסה לדחוק את רגליהם של הערבים או לדכאם".

המשך המאמר מוקדש להבהרה שהערבים לא יסכימו מרצונם לשלטון יהודי בארץ ישראל. הוא מבחין בין ערביי ארץ ישראל (אז עוד לא קראו להם "פלסטינים") לערבים במדינות סביבנו, והדגיש כי התנגדותם של ערביי ישראל לשלטון יהודי תהיה חריפה יותר, וכי לא ניתן באמצעות טיעונים והסברים לשכנע לא את אלה ולא את אלה לשנות את עמדתם. הוא גם מפריך את כל הניסיונות שנעשו על ידי מנהיגים ציונים דוגמת נחום סוקולוב לשכנע את הערבים שההתיישבות היהודית לא תפגע בהם ואף תהיה לטובתם.

מכאן הצורך בקיר ברזל, שימנע מהערבים לשבש את יצירת הרוב היהודי בארץ ישראל (באותם ימים היו היהודים מיעוט לא גדול בארץ). אנו זקוקים להצהרת בלפור ולכתב המנדט, כלומר לגיבוי מדיני, שיעניק בסיס לקיר הברזל, כלומר לכוח צבאי שימנע מהערבים למנוע את הגידול באוכלוסייה היהודית בארץ. ז'בוטינסקי לא שלל את האפשרות שקיר הברזל יהיה בריטי, ובחסותו ייווצר בשלב הראשון רוב יהודי בארץ. בהמשך יהיה זה בהכרח צבא יהודי.

ז'בוטינסקי שאף להגיע בסופו של דבר להסכם עם הערבים, כולל עם ערביי ישראל. הוא מבין שאין שום סיכוי להסכם "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו". אבל הוא מאמין שכאשר יתברר שאין בקיר הברזל אפילו סדק אחד, יאבדו הקבוצות הערביות הקיצוניות את קסמן, ואז יבואו הקבוצות המתונות שבקרבם למשא ומתן. בשלב זה מוכן ז'בוטינסקי לדון איתם בערובה נגד גירוש, בשיווי זכויות ואפילו ב"ישות עצמית לאומית", ולדבריו נוכל לתת להם ערובות שירגיעו אותם, ו"שני העמים יוכלו לחיות בשלום זה בצד זה".

שתי הגדות המפורסמות

בשנת 1931 פרשה קבוצת לוחמים מארגון ההגנה והקימה את האצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי). הפורשים התנגדו למדיניות המתונה לדעתם של שלטונות היישוב ולתגובתם המרוסנת על הפרעות הערביות. בשנת 1937 מינו את ז'בוטינסקי למפקד האצ"ל. אולם ז'בוטינסקי היה מנותק מהנעשה בשטח, שכן הבריטים מנעו במשך שנים את שובו ארצה. למעשה נוצרה מחלוקת חריפה בינו לבין הפעילים המקומיים באצ"ל, ומחלוקת מקבילה הייתה לו עם קבוצה רדיקלית של רוויזיוניסטים בפולין. עיקר המחלוקת נגע להיבט המדיני של הפעילות הציונית, שז'בוטינסקי ראה בה נושא מרכזי לצד הצורך לבנות כוח צבאי, ועם זאת - הסתייג מהשימוש בטרור.

בשנת 1938 מונה, בברכת ז'בוטינסקי, דוד רזיאל למפקד הצבאי של האצ"ל, כנראה במגמה לבלום את הנטייה הרדיקלית שהתפתחה בשורותיו. שנה לאחר מכן פורסמה בפולין תמונה שהפכה לסמלו של האצ"ל. בתמונה נראית מפה של ארץ ישראל השלמה, הכוללת את שתי גדות הירדן. על המפה שורטטה זרוע האוחזת ברובה ארוך קנה, המשתרע על כל שטח המפה. לכך צורפה הסיסמה "רק כך", כלומר רק בכוח הזרוע.

אופירה גראוויס קובלסקי מציינת במאמר שפרסמה על סמלו של האצ"ל, ש"ז'בוטינסקי עצמו שפך קיתון של בוז על סיסמת 'רק כך'". הוא ראה בה את ההיפוך של תיאוריית 'רק כך' של הציונות המעשית, שלפיה תתבסס הציונות רק באמצעות פעולה בשטח, עוד בית, עוד דונם אדמה. לדעת ז'בוטינסקי, שתי הגישות, זו של "רק עוד בנייה" וזו של "רק כוח", הן שגויות. שתיהן מתעלמות מהשאלה הפוליטית, כלומר מהנושא המדיני.

נאום מפוספס באו"ם

נעבור לימינו. הימין מאמין שניתן לגרום לפלסטינים להגר "מרצון" או להיעלם. לפני כמאה שנה הבהיר מורם הדגול שזה לא יקרה. הוא דיבר בלשון חד־משמעית: "דחיקת רגליהם של הערבים מארץ־ישראל... נחשבת בעיניי לבלתי אפשרית בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים". הוא גם דגל ב"שוויון זכויות לכל העמים" והיה מוכן "להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שוויון זכויות זה, ולא ננסה לדחוק את רגליהם של הערבים או לדכאם".

רק לאחרונה השמיע ראש הממשלה בנימין נתניהו מעל במת האו"ם נאום חוצב להבות, ששודר בכל העולם. הוא חזר והבטיח שננצח. אבל לא שמענו כיצד נסיים את המלחמה שאנו נתונים בה זה כשלוש שנים. לא שמענו כיצד נתאושש מהמפלה הנוראה שספגנו בדעת הקהל העולמית, כיצד נצא מהתהום שבה שקעה ישראל, שהפכה למדינה דחויה ושנואה. כיצד נתמודד עם החרם העולמי המחכה מעבר לפינה ועם גל הירידה מהארץ.

כדאי לשקול את האפשרות שהמפתח נמצא בהסדרת הבעיה הפלסטינית ובדברי ז'בוטינסקי, שנאמרו לפני כמאה שנים, שלפיהם "בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים". כדאי גם לזכור את השבועה שהיה מוכן להישבע, שלעולם לא נפר את שוויון הזכויות ולא ננסה לדחוק את רגליהם של הערבים. לא קל לחשוב על כך בימים שבהם טבח 7 באוקטובר טרי בזיכרון. אבל ז'בוטינסקי האמין שיבוא יום ויגיעו אלינו למשא ומתן מנהיגי קבוצות ערביות מתונות. לשם כך תידרש מתינות גם בצידנו.

אך הדברים הנשמעים לקראת הבחירות הקרבות אינם מעודדים, והדחייה הסיטונית של ידו המושטת לשלום של מנסור עבאס מעוררת דאגה. ובכל זאת, צריך לקוות שאחרי הבחירות נזכה לרגעי חסד אחדים של אווירה שקטה, שבמסגרתה נוכל לחשוב כיצד יוכלו שני העמים, שתמיד יהיו בארץ ישראל, לחיות בשלום זה עם זה, ולקוות שאחרי התקופה הנוראה שעברנו תימצא גם אצלנו וגם בצד השני הנהגה המבקשת לצעוד בדרך זו.