אין מנוס משיחה על אחוז החסימה. עוד שיחה על אחוז החסימה. ולא על השאלה אם הוא גבוה מדי או נמוך מדי. על זה יש תשובה קלה: כשהוא גבוה הוא נראה לנו גבוה מדי, וכשהוא נמוך הוא נראה לנו נמוך מדי. כשהוא גבוה, אנחנו יודעים להסביר למה יש הכרח להוריד אותו (לבטל חסמי כניסה של כוחות חדשים לפוליטיקה). כשהוא נמוך, אנחנו יודעים להסביר למה יש הכרח להעלות אותו (להקשות על מפלגות קטנות לנצל את מעמדן כלשון מאזניים לסחיטה פוליטית).
אם לא על זה, אז על מה כן צריך לדבר? על העובדה שהרבה מאוד ישראלים מתעלמים מאחוז החסימה, כאילו מדובר באיזה עניין טכני חסר חשיבות, שבכוח הרצון ניתן להתגבר עליו.
נתונים: בבחירות 2015 קרוב ל־190 אלף קולות ניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. שווה ערך, באותה עת, לסביבות 5 מנדטים. למעשה, אחד מכל עשרים ישראלים שטרח להצביע (נוסף על כל מי שלא טרחו), עשה זאת לשווא. קולו, או קולה, לא נחשב.
יש מערכות בחירות שבהן שיעור הקולות שהלכו לפח היה נמוך באופן משמעותי. בבחירות של מרץ 2020, פחות מאחוז מכלל הקולות נפלו אל מתחת לאחוז החסימה. בערך מנדט אחד. שנה לאחר מכן, בערך אחוז וחצי, ושני מנדטים. אבל באפריל 2019, בבחירות שהחלו את סבב חמש מערכות הבחירות הכמעט רצופות, כ־10 מנדטים לא נספרו. לימין החדש חסרו בין 1,000 ל־2,000 קולות. לזהות היו כמעט 120 אלף קולות שלא היה בהם שימוש. יותר מ־360 אלף ישראלים הצביעו, ולא נספרו. בבחירות 2022, השיא הזה נשבר: קרוב ל־420 אלף קולות ירדו לטמיון. בהם – את זה כולם זוכרים – כמעט 4 מנדטים של מרצ, אבל גם כמעט 140 אלף קולות של בל"ד, וגם 56 אלף קולות של הבית היהודי, ועוד ועוד.
כדי שקולות ילכו לאיבוד נדרשים שני תנאים. הראשון – מפלגות שנמצאות קרוב לאחוז החסימה. כאשר אין מפלגות כאלה, עדיין יהיו קולות שילכו לאיבוד, בגלל החלטה של מצביעים לבחור במי שאין להם שום סיכוי, או כצעד של סולידריות, או כצעד של מחאה, או כצעד של אי־הבנה או אי־ידיעה. אבל אלה בדרך כלל יהיו מעטים. כמו שהיו בבחירות 2021.
התנאי השני – שיהיו מצביעים שמוכנים לקחת סיכון ולהצביע למי שקרוב לאחוז החסימה. כלומר, שיהיו מי שיאמרו "אנחנו מבינים שמדובר בסיכון, והחלטנו לקחת את הסיכון". למה שיחליטו לקחת סיכון? אולי כי זאת באמת המפלגה שהם רוצים ואין בלתה. אולי כי הם אופטימיים מטבעם ומניחים שיהיה בסדר. אולי – ועל זה נדבר הפעם – משום שאינם מבינים את גודל הסיכון. הבחירות של 2022 עוד כמה ימים, והם רואים את מרצ האהובה שלהם מקבלת 5 מנדטים בסקר של מנחם לזר, 4 בסקר של רפי סמית, 5 אצל מנו גבע, 4 אצל יצחק כץ, 5 אצל דודי חסיד, 4 אצל שלמה פילבר וצוריאל שרון, ושוב 5 אצל לזר, 4 אצל קמיל פוקס, 5 אצל גבע, ו־4 אצל סמית. עשרה סקרים אחרונים, ובאף אחד מהם מרצ לא יורדת אל מתחת לאחוז החסימה. בנסיבות כאלה, למה שמישהו יחשוב שמדובר בסיכון?
ובכן, מדובר בסיכון!
הערכות נמוכות
הנה כלל אצבע קל לזיהוי של סיכון. כל מפלגה שבממוצע הסקרים עומדת על 6 מנדטים ומטה היא מפלגה בסיכון. 4 מנדטים זה בוודאי סיכון. אבל גם 5, וגם 6. סיכון. רוצים להצביע בכל זאת למפלגה כזאת? זאת כמובן זכות שמוקנית לכל אחת ואחד. אין חובה להצביע. אין חובה לבחור במפלגה בכלל. בוודאי שאין חובה לבחור במפלגה שאינה בסיכון. ובכל זאת, אם כבר מהרהרים באפשרות של מפלגה בסיכון, כדאי להבין שזה מה שעומד על הפרק: סיכון.
עכשיו נסביר שוב, בסיוע של כמה מספרים. כדי להיכנס לכנסת מפלגה צריכה לקבל 3.25% מהקולות. כמה זה במספרים? שאלה טובה, שהתשובה עליה ניתנת רק לאחר הבחירות. בבחירות 2022 היו כמעט 6.8 מיליון בעלי זכות בחירה. אחוז ההצבעה עמד על קצת יותר מ־70%. בנסיבות האלה, מספר הקולות שנדרשו כדי לעבור את הסף של 3.25% היה 154,855 מצביעים. וזה מדד מדויק מאוד. אם מפלגה הייתה מקבלת 154,854 קולות, היא לא הייתה נכנסת לכנסת, ושום דבר לא היה עוזר לה (זאת אחת הסיבות להתעקשות שלנו, בסקר המדד, לא "להעביר" מפלגות את אחוז החסימה רק כיוון שהן "קרובות". בעולמנו, קרוב זה לא מספיק. קרוב זה לא עובר).
נתקדם: כדי שמפלגה תעבור את אחוז החסימה צריך להבין כמה בעלי זכות הצבעה יש (מה שידוע מראש) ומה אחוז ההצבעה ביום הבחירות (מה שלא ידוע מראש). נדגים על הבחירות שלנו ב־2026. אם אחוז ההצבעה יהיה בערך 70%, יידרשו כ־166 אלף קולות כדי לעבור את אחוז החסימה. למה יותר מאשר ב־2022? כי בארבע השנים האחרונות נוספו יותר מ־540 אלף בעלי זכות בחירה (7.33 מיליון היום, לפי ועדת הבחירות המרכזית), ולכן כל מנדט שווה יותר קולות.
רגע, אבל מה אם אחוז ההצבעה יהיה יותר גבוה? אנחנו הרי יודעים שהרבה מאוד ישראלים מרגישים שהבחירות השנה הן חשובות מאוד, הרבה מהם אפילו אומרים שהן "הכי חשובות בתולדות המדינה". אז אולי יבואו יותר מצביעים. נניח – 75%. אם זה יקרה, כל מנדט "יעלה" יותר. וכדי לעבור את אחוז החסימה יהיה צורך בכ־178 אלף מצביעים. ואם אחוז ההצבעה יהיה עוד יותר גבוה, נניח 80% (שזה מאוד גבוה ביחס לתקדימים), יידרשו עוד יותר קולות כדי לעבור את אחוז החסימה – בערך 189 אלף.
עכשיו נחזור למפלגה שיש לה, נאמר, 5 מנדטים (בהנחה שכולנו מבינים ש־4 מנדטים זה סיכון, אבל חיים באשליה ש־5 מנדטים זה לא סיכון). נניח שהסוקרים מניחים שאחוז ההצבעה יהיה בערך 70%. הם נותנים למפלגה 5 מנדטים. זה אומר שהם מניחים שיש לה בערך 40 אלף קולות מעל אחוז החסימה. נניח שטעות הדגימה של סקר ביחס למפלגה הקטנה הזאת היא פלוס־מינוס 1%. זה אומר שבסקר שבו היא קיבלה, נניח, 4% ו־5 מנדטים, יש למעשה אפשרות שהמפלגה שווה 5% או 3% או כל מספר ביניהם. כלומר – סיכון (כי כל מה שמתחת ל־3.25% לא עובר את אחוז החסימה).
ועל הסיכון הזה צריך להוסיף עוד סיכון. מה אם הסוקרים טועים בהערכתם את אחוז ההצבעה? כמובן, הם יכולים לטעות כלפי מעלה, ואז המפלגה תצטרך פחות קולות מכפי שחשבו כדי לעבור את אחוז החסימה. אבל אם יתברר שטעו כלפי מטה, כי הבוחרים נוהרים לקלפיות, כל אחוז תוספת בשיעור ההצבעה ידרוש מהמפלגה להביא לקלפיות עוד כ־2,400 קולות.
נניח שסקר מבוסס על הנחה של 70% הצבעה, אבל בפועל היו 71% הצבעה, ודווקא בגלל מגזר שאינו מגזר מצביעי המפלגה שעל הסף. זה אומר שבמקום אחוז חסימה של 166 אלף קולות יהיה אחוז חסימה של 168 אלף קולות. ומכיוון שלסוקרים אין דרך לדעת במדויק מה יהיה שיעור ההצבעה, למפלגות אין דרך לדעת כמה בוחרים בדיוק הן צריכות כדי לעבור את אחוז החסימה. וגם לכם – הבוחרים – אין דרך לדעת אם הקולות של כל מי שאמרו מראש שיצביעו למפלגה שאתם תומכים בה באמת יספיקו לה.
אם המפלגה הייתה הרבה מעל אחוז החסימה, נאמר, 8 מנדטים או 10, כנראה שהיא תעבור את אחוז החסימה (אלא אם הסקרים עושים שגיאה גדולה מאוד שמשותפת לכולם). אבל אם היא הייתה קרובה לאחוז החסימה – וקרובה זה לא רק 4, אלא גם 5 וגם 6 מנדטים – אתם באזור שנמצא בהחלט בטווח הטעות של סקרים סבירים לגמרי (גם זה דבר שכנראה צריך לחזור עליו: הציפייה שסקרים יידעו לחזות בדייקנות מופלגת את תוצאות הבחירות עד לפער של עשירית האחוז, היא פשוט ציפייה לא ריאלית. סקרים יודעים לתת הערכה סבירה של מצב התמיכה לכל מפלגה, לא פחות מזה, וגם לא יותר).
לסיכום: המאמר הזה לא בא לומר "אל תצביעו למפלגות קטנות" (כי אין להן סיכוי), או "הצביעו למפלגות קטנות" (כי רק אם כל התומכים יתעקשו יהיה להן סיכוי). המאמר הזה בא לומר: דעו היכן נמצא אזור הסיכון, ואז קבלו החלטה מושכלת. אם הגישה שלכם היא "אנחנו מוכנים להסתכן" – מכל סיבה שלא תהיה – או "אנחנו לא מוכנים להסתכן" – מכל סיבה שלא תהיה – נהגו בהתאם.
וכך או כך, אל תבואו בטענות לסוקרים. כשהם אומרים לכם 4 או 5 מנדטים, הם לא אומרים "המפלגה תעבור את אחוז החסימה". הם אומרים דבר הרבה יותר צנוע ומפוכח: "המפלגה עברה בסקר שפרסמנו היום, אבל בהחלט נמצאת בסכנה". מכאן זה שלכם.
ציפיות נמוכות
מצד שני, בסנאט תמיד היו פה ושם חברים מאוד לא נוחים לישראל. אולי לא צריך להיכנס לבהלה בגלל סנאטור אחד מתוך מאה. לא צריך להניח שאל־סייד הוא הפנים החדשות של המפלגה הדמוקרטית. וגם הניצחון שלו טרם הובטח, אף שסיכוייו בעלייה, לפחות לפי הסקרים. ויחד איתם, גם הסיכוי הכללי שהמפלגה הדמוקרטית תנצח בבחירות אמצע הקדנציה ותעביר לידיה את הרוב גם בסנאט (את הרוב בבית הנבחרים הרפובליקנים יפסידו כמעט בוודאות).
25 יום לבחירות בישראל, ולמי יש זמן או עניין בבחירות באמריקה. ובכל זאת, לא צריך להזניח אותן: הן קרובות מאוד, רק שבוע אחרי הבחירות אצלנו. הן משמעותיות מכמה סיבות. הראשונה – אחריהן דונלד טראמפ ישוחרר ממחויבות פוליטית כלשהי לפחות לזמן מה (עד שיתחילו הלחצים לסייע למי שאמור להחליף אותו בבית הלבן לקראת בחירות 2028). השנייה – אחריהן טראמפ יוגבל בזירות מסוימות ויתקשה לתפקד בהן, ולכן יפנה את מבטו לזירות שנותרו, ובהן מדיניות החוץ. השלישית – אחריהן יתברר אם ועד כמה הקונגרס המתחדש מתכוון להפוך את ישראל למטרה. הרביעית – אחריהן ישראל תיאלץ להיזכר שאי אפשר להניח שתמיד יהיה רוב רפובליקני שיתמוך בה, ושעליה למצוא דרך לקיים שיחה קונסטרוקטיבית גם עם המפלגה הדמוקרטית, שאכן, יש בה היום קולות וזרמים שקשה מאוד לשוחח איתם.
מה מצב המרוץ לסנאט? מי שמתעניינים בבחירות בארה"ב צריכים להביא בחשבון את הנתונים הבאים: 35 מושבים עומדים לבחירה, מתוך המאה שיש בסנאט (2 סנאטורים לכל מדינה). מתוכם, 22 מושבים שעומדים לבחירה מחדש הם מושבים שכרגע מכהנים בהם רפובליקנים, שהמפלגה צריכה להגן עליהם, ו־13 שכרגע מכהנים בהם דמוקרטים. כלומר, יש בסיבוב הבחירות הזה יתרון מובנה לדמוקרטים, שיש להם פחות מושבים לשמור עליהם ויותר מושבים לנסות לכבוש מידי הרפובליקנים.
חמישה מושבים הם אלה שהתחרות עליהם היא הצמודה ביותר: באלסקה, הסנאטור הרפובליקני דן סליבן נמצא במאבק קשה מול מרי פלטולה הדמוקרטית. באייווה, ג'וני ארנסט פרשה, והקרב צמוד בין אשלי הינסון הרפובליקנית לג'וש טורק הדמוקרטי. במיין, סוזן קולינס הרפובליקנית נאבקת מול המועמדות של טרוי ג'קסון הדמוקרטי. באוהיו, שרוד בראון הדמוקרטי מנסה לחזור לסנאט, על חשבון הרפובליקני ג'ון הסטד (שהחליף את סגן הנשיא ג'יי די ואנס בתפקיד). בטקסס – קרב מרתק. הסנאטור הרפובליקני ג'ון קרונין הפסיד בפריימריז, וכעת מתמודדים קן פקסטון הרפובליקני, חסיד טראמפ, מול הדמוקרטי ג'יימס טלריקו.
לרפובליקנים יש כעת 53 מושבים בסנאט. זה הרוב. על פי תחזיות רבות יהיו להם פחות מ־50 לאחר הבחירות. כלומר, הם יפסידו ארבעה עד שישה מושבים. בצפון קרוליינה הם כנראה יפסידו מושב. הקרב כרגע אפילו לא נראה צמוד במיוחד. בראון כנראה ינצח באוהיו. עוד הפסד לרפובליקנים. קולינס רחוקה מלהיות בטוחה במיין. בטקסס, רוב הסקרים האחרונים הצביעו על יתרון דמוקרטי קטן. התחזית המוערכת של האתר של קוק ריפורט מעמידה שישה מושבים רפובליקנים בסכנת "פליפ" – הם אולי יעברו לדמוקרטים – מול שני מושבים דמוקרטיים בסכנה כזאת – מישיגן של אל־סייד וניו המפשייר.
הנה, חזרנו לאל־סייד ולמה שהבחירה בו עשויה לסמן. המועמד הדמוקרטי במישיגן אמר על ישראל דברים קשים, ומבקש לערוך שינוי מקיף במערכת היחסים איתה. כאשר נדרש להבהיר, לתקן, לרכך, סירב לעשות זאת. הוא מתעקש להשתמש במונח "ג'נוסייד", רצח עם, כאשר הוא מתאר את פעולות ישראל בעזה.
"המילה 'ג'נוסייד' נוצרה כדי להסביר מה קרה אז", אמר אל־סייד. כוונתו ב"אז" היא ל"רצח של שישה מיליון יהודים" בשואה. מהי השואה? זהו "רצח העם הגרוע ביותר" בהיסטוריה העולמית. ואותה אל־סייד מגייס לטענת רצח העם הנוכחית שלו. "כל הרעיון ביצירת המילה הזו הוא שאנחנו לא צריכים להמתין עד שהפשע שוב יגיע לממדים כאלה כדי שנוכל להשתמש בה. אם נמתין, היא תאבד מכוחה". ובמילים פשוטות: מה שישראל עושה בעזה אינו חמור כמו השואה, אבל יש לכנותו רצח עם כבר כעת כדי שלא יגיע לממדים כאלה.
היהודים של מדינת מישיגן עסוקים כבר כמה שבועות בכתיבת מכתבי התנגדות לאל־סייד ותמיכה בו. רבים מהם מוטרדים מאוד מעמדותיו, לא רק ביחס לישראל, אלא גם ביחס ליהודים אמריקאים תומכי ישראל. אבל יש גם יהודים שמוטרדים לא פחות מהאפשרות שכיסא הסנאטור במישיגן יעבור לישבן רפובליקני, ובכך יקשה מאוד על המפלגה הדמוקרטית להגיע לרוב בסנאט.
כלומר – הבוחרת במישיגן לא תחשוב רק על השאלה מי המועמד הטוב יותר למישיגן, שאולי אינו אל־סייד, אלא גם כיצד תשפיע הבחירה במישיגן על התמונה הארצית. אם חשוב לה מאוד שלדמוקרטים יהיה רוב בסנאט, היא עשויה לבחור באל־סייד גם אם אינו המועמד שהייתה באמת רוצה. הנה, כך כתבו 622 "יהודי מישיגן למען הדמוקרטיה": "חלקנו תומכים נלהבים של אל־סייד, לחלקנו יש הסתייגויות: יש מחלוקות עם אל־סייד בנושאים חשובים, לרבות היבטים מסוימים של גישתו לישראל והשפה שבה משתמשים חלק מבעלי הברית שלו. חששות אלה נותרו משמעותיים עבור רבים מאיתנו, ואנו נצביע לאל־סייד".
בשבוע שעבר, אל־סייד קיבל הזדמנות להסביר את עמדותיו בפודקאסט המואזן של עזרא קליין, מבית ה"ניו יורק טיימס". "הבה נתחיל מנקודת מבט פילוסופית על המצב הרצוי", אמר המועמד. "אני מאמין בזכויות שוות לשלום, לכבוד ולהגדרה עצמית עבור פלסטינים וישראלים יהודים. אני סבור כי העם הפלסטיני החופשי והעם הישראלי היהודי החופשי צריכים להחליט איך לנווט בין הסתירות הכרוכות בכך – בין שמדובר בפתרון שתי המדינות, פתרון המדינה האחת, מודל של 'ארץ לכולם', או אפילו פתרון של 23 מדינות. מבחינתי, כמי שמעצב מדיניות בארה"ב, כל אחת מהאפשרויות הללו מקובלת עליי. העיקר הוא התהליך, לא התוצאה הסופית".
ועוד אמר, או חזר ואמר מה שאמר כבר כמה פעמים: "השקפותיי בנוגע למדיניות חוץ הן פשוטות מאוד: אני סבור שעלינו להיות 'ראשונים בין שווים' באכיפת החוק הבינלאומי. לטעמי, ישראל היא המקרה החריג ביותר של פער, בין מה שהיית מצפה שיהיה היחס (של ארה"ב) להתנהלות ממשלת ישראל, אל מול היחס שהיא מקבלת בפועל. היא הצליחה לקיים משטר אפרטהייד – וזהו הכינוי היחיד ההולם מצב של כיבוש מתמשך, הנמשך כמעט שישה עשורים, של אוכלוסייה בעזה ובגדה המערבית. הם ביצעו רצח עם בעזה. הם הובילו אותנו למלחמה (באיראן).
"בנימין נתניהו הגיע לחדר המצב והציג את הטיעונים בעד המלחמה. בסופו של דבר, הוא מצא פראייר מספיק גדול שהיה מוכן לבצע זאת. אך חִשבו על מטרות המלחמה: לנו לא היו מטרות ברורות לאותה מלחמה. לישראל, לעומת זאת, היו מטרות ברורות – ונראה כי אחת המטרות המרכזיות הללו הייתה הכנת הקרקע לסיפוח דרום לבנון".
לא נעים. המחשבה שאדם, שאלה הם רעיונותיו, יהיה סנאטור נכבד ממדינה גדולה - לא נעימה. ומצד שני, הוא יהיה, אם יהיה, אחד ממאה. כמה יהיו כמותו? זו שאלה שלא קל להשיב עליה, אבל חוקרי ה־INSS ניסו. הם חילקו את הדמוקרטים לשלוש קבוצות לפי היחס לישראל. "הממסד הפרו־ישראלי של המפלגה הדמוקרטית מורכב מחברים התומכים בלהט בברית בין ארה"ב לישראל, עומדים מאחורי זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ולהגן על עצמה מפני אויביה, ותומכים בהמשך הסיוע ושיתוף הפעולה הצבאי האמריקאי". עם אלה אין בעיה.
לצידם ישנם "הפרוגרסיבים מן הזרם המרכזי". אלה "תומכים בהגבלות חדשות על מכירת נשק לישראל, מותחים ביקורת חריפה על התנהלות ממשלת נתניהו בעזה ותומכים בהקמת מדינה פלסטינית – אך נמנעים מהאשמות ברצח עם ומקריאות לאמברגו מלא על מכירת נשק". לא מציאה גדולה. אבל אולי אפשר לדבר איתם. או שלא. זו בעצם השאלה – והיא שאלה של ציפיות: עד כמה ישראל מצפה, או מניחה, או בונה על כך, שחברי קונגרס אמריקאים יהיו קרובים אליה.
הקבוצה השלישית – זו של אל־סייד – היא כמובן הקשה ביותר מבחינת ישראל. "נציגי השמאל הפרוגרסיבי תומכים בהפסקת כל סיוע צבאי ומכירת נשק אמריקאי לישראל, לרבות באמצעות צעדים חקיקתיים, כולל מערכות הגנתיות. הם נוהגים להאשים את ישראל בביצוע רצח עם בעזה ומתארים את ישראל כמדינה הנוקטת מדיניות אפרטהייד. בשיח שלהם על ישראל והפלסטינים, הם שמים דגש על זכויות אדם, משפט בינלאומי, הערך שבהשארת כספי משלמי המיסים האמריקאים בארה"ב, ומה שהם מכנים זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני. הם מתנגדים למלחמה נגד איראן, ולעיתים קרובות מאשימים את ישראל בגרירת ארה"ב לקונפליקט".
ה־INNS מציע פרשנות מרגיעה: "חרף תשומת הלב שהופנתה להישגי השמאל הפרוגרסיבי במחזור הבחירות הנוכחי, המחנה צפוי לגדול לכל היותר בשני מושבים בסנאט וארבעה עד עשרה מושבים בבית הנבחרים". הקיצונים ביותר לא ייתנו את הטון. "במונחים יחסיים, מחנה זה עומד לגדול באחוזים בודדים ביחס לכלל חברי הקונגרס הדמוקרטים".
מה שבלי ספק נכון, ומה שבלי ספק נופל למלכודת – או למציאות כפויה – של ציפיות נמוכות. הואיל ו"שיבה מהירה לתמיכה הכמעט מוחלטת בישראל שהתקיימה לפני המלחמה בקרב נבחרים דמוקרטים היא בלתי אפשרית", ניאלץ להסתפק בפחות. השלמה עם המציאות, נחמה בידיעה שאל־סייד הוא חריג. ובמילים אחרות, שרוב הנבחרים הדמוקרטים לא יבקשו להפוך את ישראל למדינת אפרטהייד מצורעת ויסתפקו בדרגה נמוכה יותר של עימות. משהו שיכלול את "התניית הסיוע העתידי לישראל", לצד "הערכה מחודשת רחבה יותר של הברית בין ארה"ב לישראל".
זה יקרה רק שבוע אחרי הבחירות שלנו. ואנחנו בקושי שמים לב לכך.
התרעות פיקוד העורף