אין זה משנה כלל אם הגיעה התרעה כללית או ממוקדת | אריה אלדד

בנובמבר 1942 הגיעו ארצה דבורה אלנברג ורחל הולצר, שהצליחו להיחלץ מפולין (בעסקת חילופים תמורת טמפלרים). חבר הנהלת הסוכנות, אליהו דובקין, גבה מהן עדות על זוועות הגטאות ומחנות ההשמדה - ודיווח להנהלה. הנוכחים נדהמו ומלמלו "לא ידענו... לא ידענו...". אבל אחד, זלמן שזר, לימים נשיא המדינה, הלם בשולחן וצעק: "מי הרשה לנו לא לדעת?".

והוא צדק. החרדים, השמאלנים־בונדיסטים, המתבוללים, כל אלו שנלחמו בציונות - יכלו להתכחש למציאות. אבל הציונים, תלמידי הרצל, היו חייבים לדעת כי סכנת השמדה מרחפת על יהודי הגולה.

# # #

מחול שדים תקשורתי ופוליטי מתחולל בשבועות האחרונים. בכל יום נוסף דיווח מ"מקור" עלום על אזהרות מפורשות שהעבירו מצרים ואיחוד האמירויות לבנימין נתניהו לפני 7 באוקטובר. כמעט כל הדיווחים מציינים כי ראש המודיעין המצרי או נשיא איחוד האמירויות העבירו לפני כן התרעות דומות לגורמי המודיעין שלנו, אך כאשר הבינו שאזהרותיהם אינן מפורשות כהלכה או לא מועברות לנתניהו – יצרו קשר ישיר.

ממש כמו כל המתלהמים מימין ומשמאל – אינני יודע אם הידיעות נכונות או אינן אלא תעמולה פוליטית כוזבת. אינני יודע אם ההתרעות היו מדויקות או אזהרות כלליות. גם כל ה"אזהרות" שהעבירו לנתניהו רונן בר, יואב גלנט והרצי הלוי שבועות וחודשים מראש - בין שנשענו על מודיעין ובין שבאו מנהמת ליבם הפוליטית נגד הרפורמה המשפטית ותוצאותיה האפשריות - היו בעיקר כסת"ח. שהרי אם היו מאמינים באמת בסכנה קרובה – היו אמורים להיות בכוננות מלאה למתקפת טרור. נראה כי הם עצמם לא האמינו לאזהרותיהם והמשיכו להחזיק בקונספציה כי "חמאס מורתע" ו"חמאס מעונין בהסדרה". נתניהו קיבל מהם את הפרשנות הזו ואימץ אותה. היא גם שירתה היטב את מטרותיו. לפני שלוש שנים הוא העדיף "שלום" עם סעודיה על מלחמת מנע בעזה ובלבנון.

גם נתניהו תמך לאורך שנים במדיניות של קניית שקט ברצועה באמצעות הטבות ומזומנים לחמאס. הוא האמין כי הנתק והבידול בין עזה לרמאללה משרתים את ישראל, כי הם מקטינים את הלחץ הבינלאומי להקמת מדינה פלסטינית. הוא לא חידש דבר.

בכך הלך גם בעקבות אריאל שרון, שלא רצה לתאם את "ההתנתקות" עם אבו מאזן. שרון ידע היטב כי חמאס יראה בעקירת ההתיישבות ובנסיגת צה"ל ניצחון עצום, המוכיח כי רק הטרור מכניע את ישראל (ולא לחץ מדיני בינלאומי, כשיטתו של אבו מאזן). שרון הצליח בכך לחזק את חמאס ולהחליש את אבו מאזן. גם הוא ידע כי חמאס יפעל ברצועה באין מפריע אחרי שניסוג, וגם הוא ידע שנטישת ציר פילדלפי תפתח אוטוסטרדה של הברחות נשק דרך הציר ומתחתיו.

בסופו של דבר, שרון הכשיר את הקרקע להשתלטות חמאס על הרצועה אחרי ההתנתקות. הוא היה בטוח שהוא יידע להתמודד עם הסכנה, אך כשמיד אחרי ההתנתקות התחדש הירי מהרצועה – הוא הבליג. כך גם אהוד אולמרט ושר הביטחון שלו, אהוד ברק, ש"הכילו" את הטרור ו"הרתיעו" בהבל פיהם את חמאס, ובה בעת גם העבירו מיליונים לחמאס. כך גם נתניהו.

# # #

אז מתי נולדה "הקונספציה", ומי הם אבותיה? כל מתנגדי נתניהו תולים בו את האשמה, אבל הוא לא המציא אותה. גם את "הכלת הטרור" ו"חמאס מעוניין בהסדרה" הוא לא יצר, אבל אימץ בלא ביקורת את הערכות והמלצות גופי הביטחון וצה"ל - ולכן הוא אחראי.

תומכיו של נתניהו, הרוצים לנקות אותו, מבקשים לחזור עד להתנתקות כדי להאשים את שרון. ויש מהם המרחיקים אפילו עד אוסלו ומאשימים את יצחק רבין ושמעון פרס. גם הם צודקים. אבל הטעות ההיסטורית בהבנת הערבים בארץ ישראל היא עתיקה הרבה יותר. שורשיה מגיעים עד ראשית הציונות, ההתיישבות בארץ ומדיניות מנהיגי היישוב בשנות המנדט.

כשבנימין זאב הרצל כתב את "אלטנוילנד", הוא האמין בתום לב כי הערבים בארץ ישראל ייהנו מהפיתוח החקלאי והתעשייתי של הארץ בידי היהודים ומהשגשוג הכלכלי שיבוא בעקבותיהם. הוא ראה אוטופיה של חיים משותפים והרמוניים של יהודים, נוצרים ומוסלמים בארץ. להצדקתו ייאמר כי לערביי הארץ לא הייתה אז שום תודעה לאומית, הרי לא היה אז "עם פלסטיני". הם ראו עצמם נתינים (עלובים) של האימפריה העות'מאנית ולא ישות לאומית או דתית נבדלת.

הרצל לא צפה שום התנגשות בין ערבים ליהודים. אבל גם ממשיכיו – אף שכבר ראו בעיניהם את לידתה של התנועה הלאומית הערבית, ואת ניצניה של מלחמת הדת הג'יהאדיסטית מבית מדרשם של האחים המוסלמים במצרים והמופתי אמין אל־חוסייני בארץ – המשיכו להשלות עצמם כי כשיהיה טוב לערבים, יהיה טוב גם ליהודים. הם גם האמינו שיהיה אפשר לקנות את שיתוף הפעולה איתם באמצעות קדמה, תעסוקה ופריחה כלכלית.

גם המפוכחים אצלנו, מקימי בר גיורא והשומר, הבינו שצריך להקים ארגוני הגנה ושמירה מול העוינות הערבית – והאמינו כי גם אם "ינשלו" את השומרים הערבים מעבודתם, יצליחו לגרום לרוב הערבים לכבד ולקבל אותנו. בין חשובי האינטלקטואלים בארץ היו אנשי "ברית שלום" שהאמינו כי אם לא נקים כאן מדינה, נצליח לא להרגיז את הערבים ונוכל לחיות עימם בדו־קיום - "הגיוני" מטעמים מוסריים ותועלתניים.

גם דוד בן־גוריון, שזיהה היטב כבר לפני מאה שנים את עליית כוחה של התנועה הלאומית הערבית, האמין תחילה כי הפלאחים והפועלים הערבים מנוצלים בידי האפנדים העשירים, ויקבלו אותנו כמי שיעזרו להם להשתחרר משעבודם. הוא התפכח אחרי מאורעות 1929 ובשנות "המרד הערבי" (1936־1939), אך עדיין קיווה כי מגעים דיפלומטיים עם מנהיגי ערבים "מתונים" יצליחו לשכנע אותם ליהנות מהשגשוג ולהימנע ממלחמה.

מנגד, זאב ז'בוטינסקי, שהיה יריבו הפוליטי של בן־גוריון, הבין כי אין שום סיכוי שהערבים יקבלו אותנו כאן מרצונם, ורק אם נקים מולם כוח צבאי גדול וחזק ומדינה יהודית עוצמתית (תפיסת "קיר הברזל") – הערבים יבינו כי לא יוכלו לנצח אותנו וישלימו עם קיומנו ונוכחותנו כאן. ואז "ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני", אבל בתנאי שלפני כן נגיע למצב שבו "דגלי דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני".

אפילו נתן ילין־מור, ממנהיגי לח"י, האמין כי גם הערבים בארץ ישראל הם קורבנות האימפריאליזם הבריטי, שהם רק "מוסתים" ושיש לנו אינטרס משותף עימם והם לא יילחמו בנו. ומפ"ם הסוציאליסטית חרטה על דגלה את החארטה של "אחוות עמים". כולם שכחו כי מלחמות דת אינן מסתיימות כאשר האויב מחלק כסף או מעניק שוויון זכויות, ואפילו לא כאשר הוא חזק יותר ומכה בעוצמה. הרי ההיגיון הכלכלי והצבאי היה מחייב נוכח המצב בעזה כי חמאס ייכנע ויתפרק מנשקו. ההיגיון היה מחייב כי איראן תיכנע תחת המהלומות הצבאיות והכלכליות של ארה"ב. אבל כל הדבקים בקונספציה היו, ועודם, בטוחים כי ההיגיון ה"מערבי" פועל גם בקרב אלו שאמונתם הדתית דוחפת אותם להמשיך להילחם עד מוות כי יש עבורם משהו שהוא גדול מחייהם, מקיומם ומקיום מאות אלפי בני עמם. השמדת ישראל היא עבורם ערך דתי, אידיאולוגי, שהם לא ימכרו אותו בדולרים או בזכויות אדם.

# # #

ולכן – אין זה משנה כלל אם הגיעה התרעה כללית או ממוקדת. זאת כיוון שאיש במאה השנים האחרונות לא הרשה לנו לא לדעת מה מתכוון האויב הערבי לעשות – ולהשכים להורגו.