כדי לרכך את הרושם, הדיווחים הרשמיים בתקשורת הצרפתית מיהרו למסגר את המראות הללו כחלק מ"שביתה כללית במגזר הציבורי", שבה יצאו מאות אלפי עובדים, מורים ורופאים למחאה על יוקר המחיה והעומס בשירותים האזרחיים.
הגל הנוכחי אכן החל באמצע חודש ספטמבר כמחאת תלמידים וסטודנטים, בהובלת ארגוני נוער ובתמיכת איגודי מורים ומפלגות שמאל, בדרישות לתוספת תקציבים ואמצעים למערכת החינוך הציבורית. גיוס מורים נוספים ומילוי מקום של מורים חסרים, הקטנת מספר התלמידים בכיתות ושיפור מצב התשתיות הפיזיות בבתי הספר ומחאה נגד שינויים בתשלומי הרשמה.
במובן הזה, עבור חלק ניכר מהתלמידים והמורים שהשתתפו בהפגנות השקטות, הדרישות הלימודיות הן אמיתיות ומשקפות פער במערכת החינוך הצרפתית. אלא שמסגור כזה של הדברים הוא לטעמי השטחה מכוונת המערבבת במכוון בין שתי תופעות שונות לחלוטין.
המורים והאחיות המפגינים בפריז אכן נאבקים על שכר ופנסיות - אך הם אינם שורפים את בתי החולים ואת בתי הספר שבהם הם עובדים. האלימות הקשה בערי צרפת אינה שלב מתקדם של מחאת עובדים, היא אקט נפרד. זה רק נראה כמו התפרצות פתאומית סביב מצוקה לימודית, אך המציאות בשטח מצביעה על מגמה מתמשכת ומקצינה - המשך ישיר לפרעות קיץ 2023, שבהם בערה צרפת במשך ימים בעקבות מותו של נער ממוצא אלג'יראי במהלך בידוק משטרתי, תוך הצתת מאות מבני ציבור, תחנות משטרה, בנקים וחנויות.
הם גם המשך להצתות השיטתיות של בתי ספר בפרברים של פריז, ליון ומארסיי לאורך העשור האחרון, ולעימותים האלימים סביב הניסיון לבלום הקצנה דתית במערכת החינוך. שיטת הפעולה והמטרות הנבחרות נותרו זהות: סמליה של הרפובליקה הצרפתית.
התגובה האוטומטית של חלקים נרחבים באליטה הפוליטית והתקשורתית בפריז היא הקונספציה הישנה ללא שינוי: חזרה על אותה מנטרה, שלפיה "הפרברים מוזנחים", "האבטלה מדכאת את הנוער", וכי מדובר ב"זעקה חברתית מוצדקת שהסלימה" או ברשתות חברתיות שגורמות להקצנה.
ניתוח סוציו-אקונומי פשוט ממאגרי מידע גלויים מגלה את הקונספציה. צרפת הזרימה בעשורים האחרונים עשרות מיליארדי אירו לתוכניות התחדשות עירונית, חינוך מועדף, תשתיות קהילתיות ותמיכה רווחתית נדיבה בפרברים. למרות זאת, הפער בין הצעירים בפרברים לבין ערכי היסוד של הרפובליקה, ובראשם החילוניות והחוק האזרחי, רק הולך ומעמיק.
אבל המגמה הכוללת הרב-שנתית וסממנים נוספים ברחובות מעידים כי צרפת (ואולי מדינות נוספות) לא מצליחה לשלב את הדור השני והשלישי של המהגרים. כשהמדינה מקדמת תפיסה אוניברסלית שאינה מציעה תחושת שייכות רגשית חזקה, החלל מתמלא על ידי זהות עדתית ודתית חלופית. כשמוסיפים לזה קבוצות רדיקליות ואנרכיסטים מקומיים, הרואים באלימות הקשה כלי לגיטימי לערעור מוסדות המדינה, ללא קשר לרקע דתי, מתקבלת אנרכיה חמורה ברחובות.
ולכן, הניסיון להתעלם מהמרכיב הדתי-תרבותי כגורם מניע מרכזי באלימות הקשה שיש היום בערי צרפת המוכוונת נגד סמלי המדינה, הוא עיוורון אידאולוגי. דווקא התנגשות כזו ברחובות סביב סמלי השלטון והחינוך הצרפתיים, בפעם המי יודע כמה בשנים האחרונות, מחייבת הודאה בכך שמודל השילוב הרב תרבותי והחילוני הצרפתי נתקל במחסום שאינו ניתן לפתרון באמצעות עוד תקציב רווחה ושזה לא עניין של "מדכא" מול "מדוכא".
כל עוד המנהיגות בפריז תמשיך להתייחס להצתת בתי ספר ומוסדות מדינה כאל מחאה חברתית שהסלימה ולא כאל מגמה רב-שנתית שתכליתה לערער מבפנים את הסדר הקיים, המענה הטיפולי יישאר עקר, והלהבות לא רק שלא יקטנו, אלא ימשיכו להתפשט ולגדול בעוד סבבים בהמשך. כך, דווקא מי שמחפש לשמר את שלטון המנדט הצרפתי באזורנו שלנו, יגלה שאיבד את המנדט שלו בבית פנימה - נקודה למחשבה לנשיא צרפת.
התרעות פיקוד העורף