הפעם הראשונה שבה נפסלה רשימה מלהתמודד בבחירות הייתה בשנת 1965, כשבית המשפט העליון אישר את פסילת רשימת הסוציאליסטים, שהייתה מזוהה עם אל-ארד, מהטעם שהיא שללה את עצם קיומה של מדינת ישראל. והוא עשה זאת בהיעדר חוק שמסמיך את ועדת הבחירות לפסול רשימות בשל האידאולוגיה שלהן, תוך שהוא מפנה לרעיונות שהתפתחו בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.
מכניסת כהנא לכנסת לפסילת רשימתו
כניסת כהנא לכנסת וקידום חוקים גזעניים מצדו, הובילו לתגובה חדה של הכנסת: ב-1985 תיקנה הכנסת את "חוק יסוד: הכנסת" והעניקה סמכות מפורשת לוועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימות ששוללות את האופי היהודי והדמוקרטי ומסיתות לגזענות. בעקבות זאת, ב-1988 אישר בית המשפט העליון את פסילת רשימת "כך", אבל לא אישר את פסילת הרשימה המתקדמת לשלום של מיארי, למרות שהיא ממשיכת דרכה של רשימת אל-ארד, שנפסלה בפרשת ירדור.
בג"ץ המשיך בקו שמאפשר פסילת רשימות גזעניות, כשאישר את פסילת רשימות "כך" ו"כהנא חי" בבחירות 1992, ולאחר מכן אישר גם את פסילת רשימת מולדת-גשר-צומת, שהתמודדה בבחירות לרשות המקומית בנצרת עילית (כיום נוף הגליל), על רקע קמפיין גזעני נגד האוכלוסייה הערבית בעיר.
כסיף - בפנים, מרזל - בחוץ
שבעה באוקטובר יצר קונצנזוס בבית המשפט
על הרקע הזה, העובדה שנוצר רוב בעליון לפסילת אבו שחאדה היא אירוע חריג ביותר, שכן כשמדובר במאמר בודד, ושלאור הדוקטרינה המשפטית הקיימת - נדרשת מסה קריטית של פרסומים והתבטאויות בעייתיים. מעולם לא נפסל מועמד בגין פרסום אחד בלבד, ולכן פסילתו הייתה מחייבת שינוי או לפחות פיתוח של הדוקטרינה המשפטית הקיימת.
כדמוקרט, הייתי מעדיף מצב שבו מעמידים לדין פלילי מועמדים לכנסת אם התבטאו באופן גזעני או תומך בטרור, ולא יוצרים מנגנון שבו אליטות יוריסטוקרטיות הן אלו שמחליטות מי רשאי להתמודד בבחירות.
התרעות פיקוד העורף