מערכת הבחירות הקרובה תהיה אולי אחת מהקשות שידענו. הפעם אין זו מליצה ריקה. מערכת בחירות זו תקבע את עתיד המדינה ואת אופייה, שכן מה שניצב בפני הבוחר הוא הכרעה בין שתי השקפות עולם נוגדות של משטר. תפיסה אחת, צנטרליסטית, שואפת לצמצם את הכוחות המאזנים את ריכוז הכוח בידי הממשלה, כולל כניעה למפלגות הימין הקיצוני והפיכת המדינה למדינת דת, או קרוב לכך. התפיסה השנייה דוגלת בשיטת משטר מאוזנת יותר, השוללת ריכוז מופרז של כוח שלטוני בידי הממשלה וגם שואפת לשמור על אופייה של ישראל כמדינה ליברלית ודמוקרטית במובן האמיתי של המילים.
בתוך כך עולה גם שאלה ממוקדת יותר, שתהיה לה השפעה על תוצאות הבחירות. הנושא המרכזי בבחירות אלה הוא שאלת גיוס החרדים לשירות שוויוני בצה"ל, שאלה בעלת משקל היסטורי שתעצב את אופי המדינה בעתיד יותר מכל עניין אחר. בתשתית המשטר הדמוקרטי מונח עקרון השוויון בפני החוק, ולא יכולה להיות אפליה חמורה מזו המפלה בין דם לדם, כשאזרח אחד נדרש לסכן את חייו למען ביטחון המדינה בעוד האחר, בחסות מוסדות המדינה, פטור מכך.
מאז 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו שירות המילואים נעשה עניין בעייתי מאוד. חלק מהציבור נושא בעול שוחק של מאות ימי מילואים בשנה, בעוד חלק אחר אינו עושה זאת, ואף גורם במחאותיו לשיבוש החיים במדינה תוך קריאת תיגר על זרועות החוק ועל צה"ל. המפלגות והבוחרים נדרשים להכרעת אמת בנושא זה. הבה נחשוב איזו עוצמה הייתה נוספת לישראל אם המגזר החרדי היה נושא אף הוא בעול הביטחון.
האם נמשיך במדיניות הכוזבת של אי-גיוס תלמידי הישיבות במעטה של הצהרות צבועות כ"יש לגייס את כל מי שאינו לומד תורה"? קריאה זו ריקה מכל משמעות שכן יש לגייס גם את כל אלה שלומדים תורה, ללא מגבלות פתלתלות וחמקניות, כולל את אלה שתורתם אמנותם. מורשת ישראל האמיתית שוללת לחלוטין אי-נשיאה בעול הביטחון בגלל שאדם לומד תורה. משה אומר למנהיגות השבטים גד וראובן: "האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה?" (במדבר, ל"ב, ו’). זאת, לאחר שבני שבטים אלה הביעו חפצם להתיישב מיד בגלעד, שהייתה ארץ טובה לגידול בקר וצאן. התוצאה: הם היו החלוץ שיצא לפני האחרים לכיבוש ארץ כנען.
לנוכח התבוסה הקשה של בני ישראל מול הפלישתים על הרי הגלבוע, דוד, בטרם היה למלך, לא הסיק שיש לשלוח את צעירי העם ללמוד תורה, אלא "ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה, על ספר הישר" (שמואל ב’, א’, י"ז-י"ט). הוא הבין כי הפלישתים ניצחו במלחמה בזכות המיומנות שהייתה להם בשימוש במרכבות הקרב, ורצה להקנות מיומנות זו ללוחמי יהודה.
ואולי ביטוי מובהק יותר לערך ההגנה העצמית המשותף לכולם, כחלק מבניית המולדת, מצוי בספר נחמיה. כשבני יהודה בונים את חומת ירושלים מחדש הם אינם שוכחים את הצורך להתגונן מפני האויבים. "וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים וְהַשָּׂרִים אַחֲרֵי כׇּל בֵּית יְהוּדָה. הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח. וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מׇתְנָיו וּבוֹנִים וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי". (נחמיה ד’, י’-י"ז).
כיבוש ארץ כנען, בניית חומת ירושלים מחדש וההגנה על העם מושגים ביכולת צבאית. בכך משתתף כל העם. מי שפועל כדי לשחרר את בני הישיבות מגיוס לצה"ל פועל נגד הציווי המקראי, ולהפך, מי שפועל לגייס את בני הישיבות לשירות בצה"ל פועל על פי הציווי המקראי, שעוות במהלך שנות הגלות.
החובה על פי המורשת המקראית היא מלאה, ופטורים מוענקים רק בסיטואציות אישיות מוגדרות, ולא דרך פיצול העם. איש אינו שולל את לימוד התורה כערך חשוב ביהדות, אולם לא על מנת שלא ליטול חלק בהגנה על העם.
התרעות פיקוד העורף