כאן נמצאת נקודה חשובה: קונספציה מדינית-ביטחונית אינה נוצרת אצל הנשיא. הנשיא מקבל החלטות על בסיס תמונת מצב שמציגים בפניו אנשי המודיעין, הצבא, הביטחון והדיפלומטיה. האחריות להחלטות היא של הדרג המדיני, אך אם המערכת המקצועית אינה מצליחה לזהות את האיום, להעביר מידע או לחבר את הנקודות - היא חייבת בחשבון נפש. זו אכן הייתה המסקנה של ועדת 11 בספטמבר: לא אדם אחד גרם למחדל, אלא שילוב של כשלים במדיניות, במודיעין, ביכולות ובניהול.
אבל יש עוד נקודה מעניינת: תגובתה של ארצות הברית. בימים שלאחר הפיגועים התייצבו הציבור, הקונגרס והמערכת הפוליטית מאחורי הנשיא. תמיכת הציבור בבוש זינקה מ-51% לפני הפיגועים ל-86% בתוך ימים, ובהמשך ספטמבר ל-90%. ב-12 בספטמבר אישר הסנאט החלטה בעקבות המתקפה בהצבעה של מאה מול אפס. איש לא אמר אז לנשיא: "אתה הראש, אתה אשם - לך הביתה".
בוש נשאר בתפקיד, השלים את כהונתו הראשונה ונבחר לכהונה שנייה. הביקורת והחקירות הגיעו בהמשך. לא היה צורך בסיפורי מסתורין על שייח'ים שלחשו באוזנו שעומד להתרחש אסון, והוא הסתיר את המידע. היו התרעות אמיתיות, מסמכים אמיתיים וכשלים אמיתיים ומתועדים. זה היה חמור מספיק.
קודם הייתה התלכדות לאומית - אחר כך באו חקירה וביקורת. כך נוהג עם בריא. הבוחר האמריקאי הבין את הסיטואציה שבה נמצא נשיאו הנבחר, ואמר את דברו בקלפי. כאן נמצא ההבדל: בארצות הברית השאלה הראשונה הייתה איך מתמודדים יחד עם האויב. רק אחר כך יש להתחשבן עם מי שצריך להתחשבן איתו, בלי להיתפס לסיסמאות חלולות.
בישראל, השאלה הראשונה היא "מי הראש?", וכשנמצא הראש עולה דרישה לערופו. המניעים בישראל ברורים: הכל פוליטי והמדינה יכולה להמתין לתוצאות בסיבוב.
התרעות פיקוד העורף