הפתיחות להגירה באירופה: היבשת נמצאת על סף מלחמת אזרחים | משה כהן אליה

באופן מעניין, בעוד שבקרב חוגים אנטי-ישראליים מהשמאל הווקיסטי ישראל מוצגת כ"שריד האחרון של הקולוניאליזם הלבן שיש למגר אותו מהיסוד", עבור חלקים אחרים בציבור האירופי דווקא ישראל יכולה להציע תשובה למשבר הזהות שהם חווים כיום.

פרופ' רוברט פאטנם מאוניברסיטת הרווארד תיאר בספרו החשוב "Bowling Alone" כיצד היחלשות הקהילה, הארגונים המקומיים והחיים המשותפים פוגעת גם בדמוקרטיה עצמה. כי בסופו של דבר, חברה איננה רק מיליוני יחידים שיש להם זכויות כלפי המדינה, אלא גם הרשת הבלתי נראית שמחברת אותם זה לזה.

וישראל היא דוגמא לחברה כזו. אמנם ישראל רחוקה מלהיות חברה מושלמת, כי היא מקוטבת, רועשת, והשבעה באוקטובר חשף כשל מוסדי עצום. אבל דווקא כאשר המדינה כשלה, החברה הופיעה. אנשים נסעו דרומה בלי שאיש שלח אותם. אזרחים חילצו משפחות. מאות אלפים התייצבו למילואים. מערכי מזון, ציוד, הסעות ודיור קמו בתוך שעות. מחקרים שנעשו לאחר השבעה באוקטובר מצאו כי תמיכה חברתית ומעורבות פעילה בסיוע קשורות לחוסן מול הטראומה. כל זה מעיד על הון חברתי ועל חוסן לאומי ראוי להערכה.

והדבר המרתק הוא שאותו חוסן מופיע גם בכלכלה. אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה, גיוסי מילואים חסרי תקדים, פגיעה בתיירות, מחסור בעובדים וזעזועים ביטחוניים, המשק לא קרס. ב-2025 צמח התוצר ב-2.9%, ובנק ישראל צופה כיום צמיחה של 4% ב-2026 ושל 5.5% ב-2027; במחצית השנייה של 2026 הוא צופה אבטלה של כ-3% בלבד ואינפלציה שנתית של כ-1.8%. אמנם התוצר עדיין נמוך מהמגמה שהייתה צפויה לפני המלחמה, והמלחמה הגדילה את החוב ואת הגירעון. אבל דווקא מול גודל הזעזוע, יכולת ההתאוששות יוצאת דופן.

כל זה קורה כי ישראל עדיין בנויה סביב מוסדות שהמערב החל להתייחס אליהם כאל שרידים מן העבר: משפחה, קהילה, עם, מסורת, שירות ומחויבות הדדית. שיעור הפריון בישראל עומד על כ-2.8 ילדים לאישה; היא המדינה היחידה בOECD  שנמצאת מעל שיעור התחלופה. ממוצע ה OECD כולו עומד על 1.46. אמנם ילודה איננה מדד למוסר, אבל היא כן מספרת משהו על חברה שמאמינה בעתיד מספיק כדי להביא אליו ילדים.

וכך בעוד אירופה מזדקנת ונאלצת לשאול מי יממן בעוד שלושים שנה את מערכות הפנסיה, הבריאות והרווחה שלה, ישראל, לעומת זאת, צפויה להמשיך ליהנות מאוכלוסיית גיל עבודה שגדלה. כלומר, לצד היזמות וההון האנושי יש לישראל דבר שלחלק גדול מן המערב חסר יותר ויותר: עתיד דמוגרפי.

כי מדינת רווחה דורשת לא רק תקציב אלא גם קהילה בעלת רמת אמון מספקת, אוכלוסייה עובדת וסולידריות בין מי שמשלמים למערכת לבין מי שנהנים ממנה. ובדומה גם "דמוקרטיה" דורשת תשתית של אזרחים שחושבים שיש ביניהם משהו משותף מעבר להסכמה רגעית על כללי משחק.

מלאני פיליפס טוענת במשך שנים שהמערב שכח שהמושגים שהוא עצמו מקדש (כבוד האדם, צדק, חירות ואחריות מוסרית) צמחו במידה רבה מן התנ"ך העברי והועברו למערב דרך הנצרות. לשיטתה, המערב מנסה כיום להחזיק בפירות של הציוויליזציה היהודית-נוצרית לאחר שכרת את השורשים שהזינו אותם.

במובן הזה, ישראל איננה רק מוצב מערבי מול איראן והאיסלאם הרדיקלי. היא גם מעבדה חברתית וכלכלית שמזכירה למערב כיצד נראית חברה שיש בה עדיין הרבה מן היסודות הקדם-פוליטיים האלה: משפחה, שייכות, זיכרון, מסורת, אחריות, יזמות ויכולת לפעול.

וכך ישראל יכולה להרשות לעצמה לשמש כדוגמא למערב, לא רק כי היא נלחמת כנגד האויבים וכי היא משמרת את התנאים לשגשוג המערב, אלא כי היא מבטאת את השורש הקדום ביותר שעל יסודו היא התפתחה אותה תרבות.