שני יהודים, שתי חתימות ושאלה אחת גדולה: למי באמת פתוחה מדינת ישראל | טובה הרצל

אני מתקשה להחליט איך לפתוח טור על ההחלטה התקדימית למנוע את עלייתם ארצה של שני יהודים, בריטי ואמריקאית, שפעלו ב"נוכחות מגנה", שכן היא מערערת על עקרונות יסוד במספר תחומים, כל אחד חשוב מקודמו.

מההחלטה עולה, שפעילות של יהודים שמגנים בגופם על תושבי שטחים, בני אדם שלפי החוק הבינלאומי ישראל חייבת לשמור על ביטחונם, היא בסיס למניעת עלייתם לארץ.

דומני שהכי פשוט להתחיל בכך שההחלטה מערערת על עקרון יסוד במגילת העצמאות. המגילה מתייחסת ל"המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי" וקובעת ש"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות".

חוק השבות מ-1950 היה אחד הראשונים שחוקקה המדינה הצעירה לאחר קביעת סדרי שלטון, ויש בכך לשקף את החשיבות שהיא ייחסה לעיקרון שכל יהודי מוזמן לראות בה את ביתו. אין סינון בשל כדאיות למדינה כמו גיל או אפשרות להתפרנס, בוודאי לא בשל עמדות פוליטיות – אחים אנחנו, ברוכים הבאים.

כדרכו של חוק, הוא כולל סייגים. מבין אלפים בודדים שעלייתם סורבה לאורך השנים, המקרים המפורסמים נוגעים בעיקר למי שמסכן את שלום הציבור ובהם פושעים כמו מאיר לנסקי (1971) ומי שהתעוררה שאלה לגבי יהדותו, למשל האח המומר דניאל רופאייזן (1962). לכל היתר – דלתנו פתוחה.

והנה, לסייגים הזהירים, להם הוקדשו אינספור מאמרים מלומדים ודיונים ציבוריים ומשפטיים, נוספה כוכבית – הגנה מפני אלימות כלפי פלשתינאים, גם היא עילה למניעת עליה. זאת בעוד כמעט לא ננקטים צעדים נגד הטרור היהודי ומבצעיו.

יוזכר שכאשר הוא נשאל על האלימות הזו, ראש הממשלה מתעקש על "קומץ". לדבריו, כמה עשרות נערים מבתים הרוסים אחראים להתעמרות, מרביתם לא מהאזור. בכך הוא מודה שמה שקורה אינו ראוי. ובכן, אם האלימות פסולה, מדוע פעילות נגדה גם היא פסולה? לא עדיף לברך עליה?

לפרשה יש עוד היבטים, לרבות הגבול בין מותר ואסור. בדמוקרטיה שמתנהלת לפי שלטון החוק ומחויבת לזכויות הפרט, ככלל מותר לבני אדם לעשות כל מה שלא אסור. מנגד, כדי למנוע את עריצות השלטון, הרשויות רשאיות לעשות רק מה שהחוק התיר להן במפורש. האם יש סמכות חוקית למנוע עלייה לארץ בשל פעולה שאינה אסורה בחוק?

במקרה הזה, התנהלות שנתפסת כמבקרת את השלטון הופכת במחי יד לעילה למניעת זכות יסוד של כל יהודי. מדינה שמתעקשת שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מאפשרת לממש את הזכות לחיות כאן, בתנאי שמקבלים כל התנהלות שקשורה לרשויות, גם כזו שראש הממשלה מתיימר להתנגד לה. ברוכים הבאים למולדת המפולגת. ולמי שלא מזדהה עם המחנה הנכון יש תנאי לעלייה – שתיקה

בנימה אישית אציין שלפני שהצטרפתי למשרד החוץ, עבדתי כמה שנים במחלקת העלייה בסוכנות היהודית. לכן הזדמן לי להכיר את הרעיון של בית לאומי משתי זוויות – של מי שמעודדים יהודים לעלות, ושל מי שחלק מהותי בתפקידה הדיפלומטי היה קיום קשרים עם קהילות יהודיות.

בשם האחווה, ישראל מצפה לתמיכת היהודים בתפוצות, בשגרה ובעיקר בעת משבר, כמו בעקבות שבעה באוקטובר. ישראל גם יודעת שההזדהות איתה מקשה על יהודים בתקופות קשות כמו זו, שבהן האבחנה בין ביקורת לגיטימית על ישראל ואנטישמיות הולכת ומטשטשת. בשם אותה אחווה, ישראל מתחייבת להיות בית לכל יהודי אשר מעוניין בכך. עולה השאלה, האם ישראל עודנה מחויבת להדדיות הזו. בהיעדרה, מנין הציפייה לתמיכה?

לא ידוע לי מי החליט למנוע את עלייתם של שני יהודים צעירים ומשכילים, מה קדם להחלטה ומי היה מעורב בה. אבל עולה ששתי חתימות בירוקרטיות על שני טפסים מטילות צל גדול על היותה של ישראל מדינת חוק, על היותה דמוקרטיה, ובעיקר על היותה הבית הלאומי של כל יהודי.