ממפעל לאומי אסטרטגי לכלי פוליטי | אל"מ מיל' אמיר נוי

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לא נולדה עם גוש אמונים ולא הומצאה על ידי הציונות הדתית. במשך עשרות שנים היא הייתה אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותם התנועה הציונית הפכה רעיון למציאות. הקיבוץ, המושב, היישוב הכפרי ויישובי הספר היו חלק מתפיסה לאומית שלפיה מי שמיישב את הארץ, מעבד את אדמתה, מפתח אותה ומגן עליה - בונה את המדינה.

הדבר נכון במיוחד לגבי ההתיישבות העובדת. אנשי העלייה השנייה והשלישית, הקיבוצים, המושבים ותנועות ההתיישבות של תנועת העבודה ראו בה שליחות לאומית, שבה חקלאות, התיישבות וביטחון שלובים זה בזה. "תלם המחרשה האחרון הוא הגבול" ביטא היטב את התפיסה הזו.

גם בימי המאורעות, עם הקמת יותר מחמישים יישובי "חומה ומגדל", היה ברור שהיישוב אינו רק בית: הוא שילב אחיזה בקרקע, חקלאות, נוכחות יהודית והגנה. ההתיישבות הייתה אפוא כלי לבניית הארץ ולהגנתה, הרבה לפני שהפכה לסוגיה המזוהה עם מחנה פוליטי כזה או אחר.

גם לאחר הקמת המדינה ההתיישבות נותרה כלי מרכזי בבניית המדינה, בקליטת העלייה, בפיתוח הפריפריה ובחיזוק גבולותיה. ההתיישבות הכפרית והעירונית נועדה להביא אוכלוסייה לאזורים דלילי אוכלוסין, ליצור רצף יישובי ולפתח קרקע ומשאבים. אבל היה לה גם ממד ביטחוני מובהק: יישובי הספר והחקלאות הסמוכה לגבול יצרו נוכחות אזרחית קבועה במקום שבו המדינה ביקשה לבסס אחיזה. שוב הארץ, פיתוחה והגנתה נתפסו אז לא כשלוש משימות נפרדות, אלא כשלושה חלקים של אותו מפעל לאומי. עד 1967.

דווקא כאן מתגלה אחד הפרדוקסים הגדולים של הסיפור הישראלי. מלחמת ששת הימים הרחיבה באחת את המרחב שבשליטת ישראל והעמידה בפני המדינה שאלה חדשה: מה עושים עם השטחים שנוספו ועם האוכלוסייה שחיה בהם? בתוך הממשלה ובתנועת העבודה עצמה לא הייתה תשובה אחת. יגאל אלון, ישראל גלילי ומשה דיין הציגו בשנים שלאחר המלחמה תפיסות שונות, אך בשלושתן ההתיישבות הייתה מרכיב מרכזי בחשיבה על ביטחון, דמוגרפיה ושליטה בשטח.

תוכנית אלון, למשל, ביקשה ליצור אחיזה ישראלית בבקעת הירדן ובגב ההר באמצעות התיישבות יהודית, כחלק מתפיסה של גבולות ביטחון. ב־1973 כלל "מסמך גלילי" תוכניות להמשך התיישבות בבקעת הירדן וברמת הגולן. כלומר, גם אחרי 1967 ההתיישבות בשטחים לא הייתה בראשיתה מפעל המזוהה בלעדית עם הימין. היא הייתה חלק מהשיח האסטרטגי של הנהגת תנועת העבודה - והגולן ממחיש זאת היטב.

מרום גולן הוקם כבר ביולי 1967. מבוא חמה הוקם ב־1968 בידי שמונה חברים מקיבוצי עמק הירדן, בתיאום עם המחלקה להתיישבות ותנועות ההתיישבות. אל־רום הוקם ב־1971 בידי גרעין נח"ל. אלה לא היו פרויקטים שנולדו מתוך התנועה הפוליטית שתזוהה לימים עם ההתנחלויות. הם היו המשך ישיר, במרחב חדש, למסורת ההתיישבות העובדת.                                                                                                 ביהודה ושומרון התרחש בהדרגה תהליך אחר.

גם שם לא הייתה בראשית הדרך תמונה חד-ממדית. קדמו לגוש אמונים ניסיונות התיישבות של קבוצות בעלות זיקות שונות, ובהן קבוצת "שכם" שפעלה בשנים 1969–1973. אבל אחרי מלחמת יום הכיפורים, ובעיקר בשנים 1973–1974, עבר מרכז הכובד של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אל גוש אמונים והציונות הדתית. הספרייה הלאומית מתעדת את ראשית פעילות גוש אמונים כתנועה דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים ופעלה לחידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון, בעזה ובגולן. כאן החל השינוי הגדול.

ההתיישבות עצמה לא השתנתה בהכרח. הזהות הפוליטית של המתיישבים השתנתה.

מה שהיה במשך עשרות שנים כלי מרכזי של הציונות העובדת נעשה מזוהה יותר ויותר עם הציונות הדתית. ומה שהיה פעם "בניין הארץ" החל להיקרא "מפעל ההתנחלויות". לא מדובר רק בשינוי טרמינולוגי. כאשר קבוצה פוליטית חדשה נושאת את לפידו של מפעל ותיק ומעניקה לו משמעות אידיאולוגית חדשה, גם היחס אליו משתנה.

גוש אמונים לא המציא את רעיון ההתיישבות. הוא אימץ אותו, העמיק אותו והעניק לו משמעות דתית-לאומית והיסטורית. ובמקביל, ההתיישבות ביהודה ושומרון החלה להפוך ממדיניות ממשלתית אפשרית לנושא של מאבק פוליטי. כבר ביולי 1974, בעקבות ניסיון ההתיישבות של גוש אמונים בסבסטיה, דנה הממשלה במפורש בעימות עם התנועה ובשאלה אם מותר לגורם חוץ-ממשלתי להכתיב לממשלה מדיניות.

זהו הרגע המכונן. מכאן ואילך מתחילה שאלה שאינה רק על ימין ושמאל.

אם ההתיישבות הייתה במשך עשרות שנים כלי מרכזי של הציונות - כלי שבאמצעותו נקבעה נוכחות, פותחו אזורים, נבנו גבולות והוקמה מדינה - כיצד הפכה בהדרגה למושג המזוהה בעיקר עם מחנה פוליטי אחד?

האם השתנתה ההתיישבות, או שהשתנתה המשמעות הפוליטית שלה? האם כאשר הציונות הדתית אימצה את ההתיישבות ביהודה ושומרון היא הפכה אותה למפעל מגזרי, או שמא היא פשוט המשיכה מסורת ציונית ותיקה במרחב חדש ובנסיבות חדשות? והאם חלקים מהמחנה הציוני האחר החלו לדחות את ההתיישבות לא משום שהרעיון עצמו השתנה, אלא משום שהאנשים שנשאו אותו כבר לא היו האנשים שהמחנה הזה זיהה כשלו?   אלה אינן שאלות שהתשובה עליהן מוכרחה להיות פוליטית. להפך. דווקא המרחק מן הוויכוח הפוליטי מאפשר לראות את התהליך. ההתיישבות קדמה לחלוקה הזאת. היא קדמה לגוש אמונים, קדמה למחלוקת על יהודה ושומרון וקדמה להגדרה המודרנית של ימין ושמאל. במשך עשרות שנים היא הייתה אחד המכשירים שבאמצעותם הציונות בנתה את הבית הלאומי.

אולי לכן השאלה האמיתית היא אינה אם צריך או לא צריך להתיישב במקום מסוים. השאלה היא אחרת:

האם מפעל שהיה פעם ערך לאומי משותף יכול להפוך לכלי ניגוח פוליטי מבלי שמשהו מהותי בתפיסת הציונות עצמה ישתנה?

ואם ההתיישבות הייתה אחת הדרכים שבהן הפך הרעיון הציוני למדינה, אולי ראוי לשאול לא רק היכן מתיישבים - אלא מה קרה לערך הלאומי של עצם ההתיישבות.