הבחירות האלה הן לא רק על נתניהו - הן על הדרך שבה ישראל בוחרת להמשיך | גרשון בסקין

את הבחירות הקרובות אסור לצמצם למשפט הפלילי של בנימין נתניהו, למהפכה המשפטית או לשותף כזה או אחר בקואליציה. הסיפור גדול הרבה יותר. הוא מתחיל ב־7  באוקטובר: במה שהוביל אותנו לשם, במה שקרה באותו יום, ובמה שקרה כמעט בכל יום מאז.

כאשר נלך לקלפי, השאלה המרכזית צריכה להיות: מה קרה לישראל בשנים שבהן נתניהו שלט בפוליטיקה הישראלית, מאז 2009?

וכן  7  באוקטובר ניצב מעל הכול.

זה היה האסון הביטחוני הגדול בתולדות ישראל. חמאס השתלט על יישובים ומוצבים, רצח כ־1,200 בני אדם וחטף 251 לעזה. צה״ל וקהילת המודיעין כשלו כישלונות קטסטרופליים, והם חייבים לתת עליהם דין וחשבון. אבל אי אפשר להעביר את האחריות העליונה לגנרלים בלבד.

7 באוקטובר לא היה רק כישלון מודיעיני. הוא היה התוצאה הקטסטרופלית של אסטרטגיה מדינית.

מאז שובו לשלטון ב־2009 נתניהו היה נחוש למנוע הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. בעיניי, חלק גדול ממה שבא אחר כך נבע מהבחירה האסטרטגית הזאת.

שאלת המדינה הפלסטינית חייבה התמודדות אמיתית עם הרשות הפלסטינית ועם שאלות הגבולות, ההתנחלויות, ירושלים והכיבוש. נתניהו לא רצה בכך.

במקום זאת, הפיצול הפלסטיני שירת את המדיניות הישראלית. ב ־ 2019  פעל נתניהו לאפשר הכנסת כסף קטארי לעזה שבשליטת חמאס, כחלק ממדיניות ששימרה את ההפרדה בין חמאס בעזה לבין הרשות הפלסטינית בגדה המערבית.

ההיגיון היה ברור: ככל שהמערכת הפלסטינית נשארת מפוצלת, כך קשה יותר להגיע למדינה פלסטינית באמצעות משא ומתן. וכך אפשר להמשיך לטעון שאין פרטנר פלסטיני.

אבל לאסטרטגיות יש תוצאות.

עזה נשארה במשך שנים מבודדת ומוגבלת מאוד. יותר משני מיליון בני אדם חיו בשטח צפוף עם חופש תנועה מוגבל מאוד ועם מעט מאוד הזדמנויות כלכליות. עוד הרבה לפני 7 באוקטובר שיעור האבטלה בקרב צעירים בעזה עבר את 60 האחוזים. אוניברסיטאות ומכללות המשיכו להוציא אלפי צעירים משכילים אל כלכלה שלא הייתה מסוגלת לקלוט אותם.

דור שלם גדל בלי אופק ועם היכרות מוגבלת עם העולם שמחוץ לעזה.

שום דבר מזה לא מצדיק את חמאס. עוני, כיבוש וייאוש אינם מצדיקים רצח אזרחים או חטיפת בני אדם. חמאס קיבל את החלטותיו בעצמו והוא נושא באחריות לפשעיו.

אבל אסטרטגיה ישראלית אחראית הייתה צריכה לשאול שאלה אחרת:

איזו עזה אנחנו יוצרים בצד השני של הגדר?

במקום זאת, ישראל שכנעה את עצמה שאפשר להרתיע את חמאס, להכיל אותו ולהחליש אותו מדי פעם, בזמן שהשאלה הפלסטינית נדחית ללא הגבלת זמן.

התפיסה הזאת התפוצצה לנו בפנים ב־7 באוקטובר.

והטרגדיה היא שגם היום הלקח הגדול עדיין לא הופנם.

מלחמת עזה הסתיימה רשמית עם הפסקת האש באוקטובר 2025. לאחר מכן גובשה במסגרת האמריקנית של ״מועצת השלום״ תכנית שנועדה להוציא את חמאס מהשלטון בעזה, להכניס ממשל פלסטיני טכנוקרטי, להציב משטרה פלסטינית חדשה וכוח ייצוב בינלאומי, להתחיל בשיקום ולשלב את פירוז חמאס עם נסיגה ישראלית מדורגת.

שנה לאחר מכן, היישום תקוע בגלל נתניהו.

נתניהו דחה מרכיבים מרכזיים בתכנית האמריקנית ומתעקש שישראל לא תיסוג לפני פירוק מלא של חמאס מנשקו, בעוד שמסגרת ״מועצת השלום״ מבוססת על יישום הדרגתי והדדי.

התוצאה היא בדיוק הוואקום שממנו ישראל אמורה לחשוש: חמאס ממשיך לשלוט בחלק גדול מהאוכלוסייה הפלסטינית בעזה, בעוד שהחלופה הפלסטינית הלגיטימית עדיין כמעט ואינה מסוגלת להיכנס וליטול אחריות.

אנחנו שוב משמרים בעצמנו את התנאים שאנחנו טוענים שאנחנו רוצים לשנות.

ועכשיו הביטו בגדה המערבית.

משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, OCHA, תיעד עד סוף 2025 לא פחות מ־925  מחסומים, שערים ומגבלות תנועה אחרות  -  המספר הגבוה ביותר זה עשרים שנה  -  שמגבילים את תנועתם של כ־3.4  מיליון פלסטינים.

במקביל, התרחבות ההתנחלויות הואצה מאוד. ביולי אישרה הממשלה מימון ל־ 34 התנחלויות נוספות, ובתקופת סמוטריץ׳ הגיע מספר ההתנחלויות והמאחזים שקודמו או הוקמו ליותר ממאה.

גם אלימות המתנחלים החריפה. בשבעת החודשים הראשונים של 2026 בלבד נרשמו יותר מ־1,380 אירועים הקשורים לאלימות מתנחלים מחבלים.

רק בשבוע האחרון תקפו יותר ממאה מתנחלים מחבלים את הכפר הפלסטיני ג׳אלוד, הציתו בתים ואף פצעו חיילים ישראלים שהגיעו למקום כדי לאפשר למשפחה פלסטינית לשוב לביתה.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה קשה מאוד:

האם אנחנו משחזרים בגדה המערבית את אותו כישלון אסטרטגי שהוביל ל־7 באוקטובר?

מיליוני פלסטינים חיים בלי אופק מדיני. ההתנחלויות מתרחבות. הגישה של הפלסטינים לקרקעות הולכת ומצטמצמת. חופש התנועה נשחק. הרשות הפלסטינית נחלשת. האלימות והייאוש גוברים. ובמקביל, שרים ישראלים מצהירים בפומבי שמדינה פלסטינית לעולם לא תקום.

אי אפשר לשלול ממיליוני בני אדם לאורך זמן כל סיכוי לחירות, ואז להניח שעליונות צבאית לבדה תבטיח לישראל ביטחון לנצח.

7 באוקטובר היה צריך ללמד אותנו את זה.

במקום זאת, ההישרדות הפוליטית של נתניהו נשענת יותר ויותר על העצמת אותם כוחות שרוצים להפוך מדינה פלסטינית לבלתי אפשרית.

איתמר בן גביר עבר מהשוליים הקיצוניים של הפוליטיקה הישראלית לתפקיד השר לביטחון לאומי. בצלאל סמוטריץ׳ הפך לשר האוצר ובמקביל קיבל סמכויות רחבות המשפיעות ישירות על המציאות בגדה המערבית הכבושה.

נתניהו לא יצר את הימין הקיצוני בישראל, אבל הוא נתן לו לגיטימציה והציב אותו בלב הממשלה משום שנזקק לקולותיו.

והמחיר אינו נגמר בסוגיה הפלסטינית.

המילואימניקים ובני משפחותיהם נשאו בנטל עצום במשך שנות המלחמה, בזמן שהממשלה המשיכה בשמירת פטורים רחבים מגיוס לחרדים.

הכלכלה הישראלית הראתה עמידות מרשימה, אבל ישראל צברה עלויות מלחמה אדירות, חוב גבוה יותר ופחות מרחב תקציבי לחינוך, רווחה, בריאות ותשתיות.

החינוך הציבורי צפוף ולא שוויוני. שירותי הרווחה נמצאים תחת לחץ כבד. מערכת הבריאות מתחילה לשלם מחיר על כך שרופאים ואנשי מקצוע מצוינים בוחרים לבנות את עתידם במקום אחר.

ומעמדה הבינלאומי של ישראל הידרדר לרמות שאמורות להדאיג כל מי שאכפת לו מהעתיד של המדינה הזאת. חלק מהביקורת הבינלאומית על ישראל אינו הוגן. חלקה צבוע. חלקה מתעלם מחמאס ומהאיומים האמיתיים שישראל מתמודדת איתם. אבל ישראל היא מדינה קטנה שתלויה בבריתות, במסחר, בטכנולוגיה, בהשקעות ובתמיכה אמריקנית. לגיטימציה בינלאומית איננה מותרות של יחסי ציבור. היא נכס אסטרטגי.

בנימין נתניהו הוא ללא ספק אחד הפוליטיקאים המיומנים ביותר בתולדות ישראל בכל הנוגע להישרדות בשלטון. אבל הישרדות פוליטית איננה אסטרטגיה לאומית. הכישלון האסטרטגי הגדול שלו היה האמונה שמניעת מדינה פלסטינית תגן על ישראל מפני הסיכונים הכרוכים בשלום.

בפועל קרה ההפך:  המדיניות הזאת סייעה לשמר את הסכסוך עצמו. וסכסוכים שלא פותרים שולחים בסוף את החשבון.

7 באוקטובר היה התשלום הנורא ביותר ששילמנו עד כה.

והשאלה היא:

האם אנחנו מכינים עכשיו את החשבון הבא בגדה המערבית?

ישראל זקוקה לחזון שונה לחלוטין  -  חזון שאינו מבוסס על שליטה קבועה בפלסטינים, אלא על הסדר מדיני שיאפשר לישראל, בסופו של דבר, לחיות בשלום עם כל שכנותיה.

זה לא אידיאליזם נאיבי. זאת גם הזדמנות אסטרטגית עצומה.

ברחבי המזרח התיכון מתוכננים כיום פרויקטים בהיקף של מאות מיליארדי דולרים בתחומי התשתיות, האנרגיה, התחבורה, הטכנולוגיה והמסחר. פרויקט IMEC  -  המסדרון הכלכלי הודו–המזרח התיכון–אירופה  -  עשוי בעתיד לחבר את הודו דרך המפרץ והמזרח התיכון לאירופה. ישראל נמצאת גיאוגרפית בלב האפשרות הזאת. דמיינו ישראל המחוברת ברכבות, באנרגיה, בטכנולוגיה ובמסחר לסעודיה, למדינות המפרץ, לירדן, למצרים, לאירופה ולהודו. דמיינו דור צעיר בישראל שגדל ורואה במזרח התיכון לא רק מקור לאיומים, אלא גם מרחב של הזדמנויות.

העתיד הזה יישאר חלקי  -  ואולי בלתי אפשרי  -  כל עוד הסכסוך הישראלי־פלסטיני נשאר בלתי פתור.

לכן הבחירה שלפנינו גדולה הרבה יותר מנתניהו עצמו. זאת בחירה בין המשך ״ניהול״ של סכסוך שהפך לבלתי ניתן לניהול, לבין החלטה סוף סוף לאן ישראל רוצה להגיע.

ישראל בטוחה. ישראל דמוקרטית. ישראל שבה האזרחים חולקים באחריות ובחובות. ישראל עם מערכת חינוך ומוסדות ציבור מתפקדים. ישראל שמשולבת כלכלית ודיפלומטית באזור. וישראל שסיימה את הסכסוך שלה עם העם הפלסטיני ויכולה סוף סוף לחיות בשלום עם כל שכנותיה.

זה החזון האסטרטגי שהיה חסר לישראל במשך יותר מדי שנים.

וב־27 באוקטובר, השאלה איננה רק אם נתניהו יישאר בשלטון. השאלה היא אם ישראל תמשיך ללכת באותה דרך  -  או תבחר סוף סוף בעתיד אחר.