"לא למדתי לחיות בלעדיך, למדתי לחיות לצד האובדן"

ארז,

אהובי.

המלאך שלי.

הגיבור שלי.

עברו שלוש שנים מאז שאתה לא כאן.

שלוש שנים מאז הפעם האחרונה ששמעתי את הקול שלך, שלוש שנים מאז אותה הודעה נוראית שהשאירה בלב שלי חור שאף פעם לא באמת נסגר.

רציתי לכתוב לך במהלך ה3 שנים האלה .

לא למדתי לחיות בלעדיך.

גם לא למדתי לחיות עם האובדן.

למדתי לחיות לצידו.

למדתי לקום בכל בוקר לצד הכותרת הנוראית הזאת - שכול.

למדתי להמשיך את החיים כשבתוך הלב שלי קיים כאב שלא הולך לשום מקום. כאב שנמצא שם 24/7, גם בימים שאני מחייכת, גם ברגעים שאני שמחה, וגם ברגעים שבהם נדמה לי שהחיים ממשיכים כרגיל.

בטח אתה גאה בי שם למעלה.

רואה אותי ומסתכל עליי וחושב לעצמך כמה אני חזקה.

אבל אם רק היית יודע...

שהחוזק הזה הוא בזכותך.

כי בכל פעם שהיה לי קשה, אף פעם לא נתת לי להסתכל למטה ולהישאב לתוך הקושי.

תמיד, אבל תמיד, היית מנגב לי את הדמעה, מרים לי את הראש ומזכיר לי שיש דרך אחרת.

לימדת אותי שגם מתוך החולשה אפשר לצמוח.

שגם מהמקומות הכי כואבים אפשר למצוא בתוכנו כוח.

ואני חושבת שהיום, שלוש שנים אחרי, אני מבינה כמה מהדרך שלי היא בעצם מה שלימדת אותי עוד כשהיית כאן.

אז רציתי לספר לך קצת איך החיים שלי נראים היום.

השנה השתחררתי מהצבא, אחרי שנתיים של שירות משמעותי.

אני יודעת כמה היית גאה בי.

כמה חיכית לרגע שבו תראה אותי על מדים, כמה רצית לשמוע על החוויות שלי, על האנשים שהכרתי ועל כל מה שעברתי.

וכל כך רציתי להתקשר אליך ולספר לך.

אבל במקום זה, באתי לשבת איתך כל יום  בקבר וסיפרתי לך הכול.

כאילו אתה עדיין שם ומקשיב לי, כמו תמיד.

ורציתי גם לספר לך שאני תכף טסה לטיול הגדול.

הטיול הזה, זה שתמיד אמרת כמה אתה מחכה לו וכמה אתה רוצה לעושה אותו.

אז ארז, אני לא יודעת אם אתה יכול לראות אותי משם, אבל אני מקווה שכן.

כי אני יוצאת לטיול הזה גם בשבילי, אבל חלק קטן ממני מרגיש שאני לוקחת אותך איתי.

ועוד משהו שרציתי שתדע...

בשלוש השנים האלה החיים המשיכו לקרות.

הכרתי אנשים, צחקתי, בכיתי, התבגרתי, השתניתי.

ואפילו מצאתי אהבה.

אהבה חדשה שנכנסה לחיים שלי בעדינות, והזכירה לי שגם אחרי שהלב נשבר, הוא עדיין יודע לאהוב.

כי יש אנשים שנכנסים לנו לחיים, ויש אנשים שנכנסים לנו לנשמה.

ואתה - אתה שם.

ובמהלך שלוש השנים האלה מצאתי גם מקום שבו לא הייתי צריכה להסביר את עצמי.

הצטרפתי לעמותה, למקום שבו נמצאים אנשים שאיבדו גם הם את היקר להם מכל.

מקום שמכיר אותנו. שמבין את הכאב בלי שאצטרך לתרגם אותו למילים.

מצאתי שם חברות לכל החיים.

אנשים שאני יכולה לדבר איתם והם פשוט מבינים.

שלא מסתכלים עליי אחרת, שלא צריכים שאסביר למה ביום אחד אני יכולה לצחוק וביום אחר להתפרק.

כי הם בדיוק כמוני.

ואולי זה הדבר הכי גדול שלמדתי בשלוש השנים האלה -

שהחיים לא חזרו להיות כמו שהיו, אבל הם עדיין יכולים להיות יפים.

רציתי להגיד לך עוד דבר אחד, ואולי הכי חשוב.

אני אוהבת אותך.

ומתגעגעת אליך.

עם כל כאב, עם כל עצם בגוף, עם כל נשימה וכל יום שעובר.

אני מתגעגעת לקול שלך, לנוכחות שלך, לצחוקים שלך, לאדם שהיית בשבילי ולכל הדברים שעוד הייתי רוצה לספר לך.

שלוש שנים עברו, ואני עדיין מדברת אליך.

עדיין מספרת לך דברים.

עדיין מחפשת אותך ברגעים מסוימים.

ועדיין, עמוק בפנים, יש בי חלק שמחכה שתופיע פתאום ותגיד לי שהכול בסדר.

ארז, אני מקווה שאתה גאה בי.

אני מקווה שאתה רואה כמה השתדלתי להיות חזקה, גם כשלא הרגשתי כזאת.

ואם יש משהו שאני רוצה שתדע אחרי שלוש שנים, זה שלא שכחתי.

לא אשכח.

אני פשוט לומדת, יום אחרי יום, איך לחיות בעולם שבו אתה לא נמצא,

ולקחת איתי את כל מה שהיית בשבילי.

ארז, עד אינסוף ומעבר לו.

אני אוהבת אותך.

ומתגעגעת אליך. תמיד.