חוזר מהאזכרה לתמיר נמרודי ז"ל. תמיר נחטף בחיים ב־7 באוקטובר ונפל יומיים אחרי. שבוע עמוס באזכרות לא לכולן אצליח להגיע. איך בוחרים? נוהג מעורער וחושב.
לא הוא אשם ולא אני. הרמזור אשם? נגיד שקמה ועדת בדיקה ומתברר שקבלן הרמזורים קיבל את העבודה לא בזכות כישוריו אלא בזכות קשריו עם השר. שהמערכת שהתקין לא עברה את הבדיקות הנדרשות. שהיו אזהרות. שהיו סימנים.
האם השר היה נשאר בתפקיד? האם הכיסא שלו היה מתנדנד? חייבים להבין דבר קריטי לקיומה של מדינה: אחריות איננה עונש. הכיסא המתנדנד הוא מנגנון בטיחות. כמו שחגורת הבטיחות ברכב לא נועדה להעניש את הנהג. היא נועדה להחזיק אותו במקום כשהכול מיטלטל כך גם האחריות. בלי האפשרות שבעל תפקיד ישלם בכיסאו על כישלון חמור, מתפתחת קונספציה מסוכנת לא פחות מכל כשל מודיעיני, התחושה שלא משנה מה יקרה הכיסא יציב.
ואז מגיע האסון הבא. לפני יום כיפור היה מודיעין. אין 100 אחוז במודיעין. הייתה גם שמירה לאורך תעלת סואץ. דלה, לא מספקת, אבל הייתה. אין 100 אחוז בשמירה. מה לא היה? אמונה באיום. ועדת אגרנט הטילה אחריות על הדרג הצבאי לא על הדרג המדיני. ובכל זאת, פחות משבועיים לאחר פרסום דוח הביניים גולדה הודיעה על התפטרותה. אנשים שילמו בכיסאם. לא כעונש. כאחריות. המחליפים שלהם ידעו מעתה שהכיסא איננו רהיט קבוע. שאם יתעלמו מסימנים, אם יירדמו בתוך קונספציה, אם יסבירו לעצמם שוב ושוב למה האיום לא יתממש הם עלולים לאבד אותו.
ברצח רבין היה מודיעין מקדים. היה ברור שיש מי שרוצה לרצוח ראש ממשלה. היו גם סיכולים. אין 100 אחוז במודיעין. הייתה גם אבטחה. דלה וכושלת באותו ערב. אין 100 אחוז גם באבטחה. מה לא היה? שוב אמונה באיום. אחרי הרצח ראש השב"כ ושורה של בעלי תפקידים שילמו מחיר אישי. לא משום שהתפטרות מחזירה את רבין לחיים. היא לא. אלא מפני שמי שבא אחריהם חייב לדעת שסמכות ואחריות הולכות יחד. שהחלטה היא אחריות. וגם אי־החלטה היא אחריות.
ומה קרה לנו ב־7 באוקטובר? אותו דבר בדיוק. היה מודיעין. ככל שחולף הזמן מתברר כמה ממנו היה. אין 100 אחוז במודיעין. הייתה גם שמירה לאורך הגדר. דלה, חסרה, כושלת. אין 100 אחוז בשמירה. ומה לא היה? נכון, אמונה באיום. אנשים שהיו אחראים לביטחון המדינה לא באמת האמינו שזה יכול לקרות. וזה קרה. בגלל זה זה קרה!
בכירי צה"ל ומערכת הביטחון לקחו מאז אחריות. חלקם סיימו את תפקידם. שוב, לא עונש. תרבות של אחריות במדינה שרוצה לשרוד. מי שהחליף אותם צריך להרגיש את הכיסא. מתנדנד. לא לפחד על הקריירה שלו. לפחד שהמדינה תשלם על טעות שלו. ועכשיו מטוס פליי־דובאי. 174 נוסעים. טייס משנה ניסה לבצע פיגוע שעלול היה להסתיים באסון עצום. עוד מוקדם לדעת את כל שרשרת הכשלים.
אבל כבר ברור שהיו נורות אדומות. אין 100 אחוז באבטחה. אין 100 אחוז במודיעין. אבל שוב עולה אותה שאלה: האם האמנו באיום? ומי היה אמור להאמין בו? בעולם זה גם מוכר היטב, ביוון, אחרי אסון רכבות ב 2023, שר התחבורה התפטר בתוך יום. הוא לא נהג ברכבת. אבל המערכת הייתה באחריותו. בסרביה, לאחר קריסת סככה בתחנת רכבת ב 2024, שר התחבורה התפטר. לא לקח על עצמו אשמה ישירה לאסון אבל אמר בפשטות- יש אחריות מוסרית על מה שמתרחש בתחום שאתה עומד בראשו. וזה כל הסיפור. הכסא מתנדנד, גם מחליפו יודע זאת.
סביר שהמחליף ישאל עוד שאלה, יקרא עוד דוח, יבדוק עוד התרעה, יתקשה קצת יותר לקבל תשובה שאומרת "הכל סבבה". וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים. נהג משאית עצבני צופר לי מאחור. מתעורר מהמחשבות. פדיחה, מסתבר שהרמזור כבר ירוק ואני עדיין עומד. אם הוא היה נכנס בי עכשיו זו לא היתה אשמת שרת התחבורה. אבל אילו הרמזור היה ירוק לכולנו יחד והייתי נהרג, משפחתי הייתה דורשת לדעת מי התקין אותו, מי בדק אותו, מי אישר אותו ומי היה אחראי עליו. בצדק.
אחריות איננה חיפוש אשמים. אחריות היא מנגנון בטיחות. לכן אינני מצליח להשתחרר מהשאלה איך הייתה נראית ישראל אילו אחרי 7 באוקטובר ראש הממשלה היה אומר: הייתי ראש הממשלה. זה קרה במשמרת שלי. האחריות העליונה היא שלי. אני מסיים את תפקידי. אולי משהו עמוק היה משתנה. אולי אלפי בעלי תפקידים במדינת ישראל היו מרגישים מאז קצת יותר את הכיסא מתחתיהם. מתנדנד. לא מפחד. מאחריות.
בכל ערב, לפני השינה, אני מביט במראה עמוק לתוך העיניים. טקס קבוע מאז 4 בנובמבר 1995. אני שואל את עצמי האם אני עומד ברמ"ה הערכית שאני מצפה מעצמי. ביולי האחרון עמדתי מולה הרבה יותר זמן. והחלטתי שלא אחזור לחנך כיתה וללמד דמוקרטיה לפני 28 באוקטובר. לא אוכל להביט בה שוב אם לא ניסיתי לעשות כל מה שאני יכול כדי לשנות את המציאות הזאת, מציאות שבה אנשים אינם לוקחים אחריות, ואז מגיע האסון הבא.
בחנתי. חשבתי. ובחרתי באיש שלקח אחריות. אדם שכאשר חשב שאסון מתרקם ולא הצליח לשנות את המדיניות קם מהכיסא. ב 2018 ליברמן חשב שהמדיניות מול חמאס, ההכלה והכנסת כסף מובילה למקום מסוכן. והתפטר. ידע שלא יוכל לממש את אחריותו. אלו שישבו אחריו כסאם התנדנד ו'אף אחד לא קם' כלשון שירם של הגששים. כאלו אנשים אני רוצה. אחראים. אחד שקם בכל בוקר, מתיישב בכיסא ומרגיש שהוא מעט מתנדנד. לא מפני שהוא מפחד לאבד אותו. מפני שהוא יודע מה עלולה המדינה לאבד אם הוא ייכשל. הכיסא המתנדנד איננו חולשה של מנהיגות. ההפך- הוא חגורת הבטיחות של ישראל.
כשאתה יושב על כסא האחריות, ואתה מבין שמתקבלת החלטה שאתה מאמין שעלולה להמיט אסון ושאינך מצליח לשנות אותה יש רגע שבו האחריות מחייבת אותך לקום. גם כשכשלת חובה עליך לקחת אחריות!
רבין נשאל, כחודש לפני הרצח האם הוא לוקח חופשה. הוא השיב שכראש ממשלה הוא אינו לוקח חופשה. לא מפני שראש ממשלה אינו זקוק למנוחה אלא מתוך תפיסת אחריות. התחושה שהכסא שעליו אתה יושב איננו שייך לך, הוא שייך למדינה, ואתה מחזיק בו לזמן מוגבל. באחריות. לנתניהו הכסא נעשה יציב מדי.. כל כך יציב שאפשר היה לצאת לחופשות, להרכיב משקפיים ורודים ולהאמין שהאויב מורתע. הכיסא לא רעד, ואז המדינה רעדה. הכיסא המתנדנד איננו חולשה של מנהיגות. הוא חגורת בטיחות
התרעות פיקוד העורף