אם תשאלו אזרח ישראלי ממוצע מה מגדיר "ימין" ו"שמאל", תקבלו תשובה מבולבלת הנובעת מכך שישראל עוברת בעשורים האחרונים תהליך עמוק של שידוד מערכות פוליטי, שבו הצירים ההיסטוריים שהגדירו ימין ושמאל הוחלפו במאבקים זהותיים ותרבותיים.
הליכוד, שהחל את דרכו כגוש חירות-ליברלים וייצג בעיקר צווארון לבן, הפך למפלגה השואבת את עיקר כוחה מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, ולצד מפלגות "ימין" כש"ס מקדמת מדיניות רווחה, ממשלה רחבה והגדלת קצבאות. מנגד, מפלגת העבודה בגלגוליה השונים החלה כמפלגת צווארון כחול וזוכה כיום לתמיכה ציבורית בעיקר בערים מבוססות במרכז, ולצד מפלגות שמאל-מרכז כיש עתיד היא מייצגת אליטה כלכלית ותומכת בשוק חופשי.
הטשטוש המושגי בישראל אינו אלא בבואה של תהליך עמוק בהרבה המתרחש בדמוקרטיה האמריקאית. המפלגה הרפובליקנית, שהייתה מעוז הקפיטליזם השמרני, הפכה למפלגת פועלים פופוליסטית הנשענת על "פריפריה" - מדינות הדרום ו"חגורת החלודה" במערב התיכון. מנגד, המפלגה הדמוקרטית זוכה לתמיכה רחבה בפרברים המבוססים ובקרב המעמד הגבוה והמשכיל. בשתי המדינות, הוויכוח הכלכלי הישן על גודל הממשלה והיקף תפקידיה פינה את מקומו לזירת קרב חדשה: מלחמות תרבות, זהות, ואמון הציבור במוסדות השלטון והמשפט.
הציבור הישראלי מושפע מהנעשה בוושינגטון יותר ממה שהוא מבין או מודה. מושגים כ"דיפ סטייט" ו"פייק ניוז" וראיית מערכת המשפט כמבצר של "אליטה לא נבחרת" הועתקו מהרטוריקה של המפלגה הרפובליקנית. מהצד השני, שיח הזכויות, השוויון האזרחי ו"הגנה על הדמוקרטיה" של המרכז-שמאל הישראלי מהדהדים מסרים של המפלגה הדמוקרטית. שני הצדדים בישראל מייבאים דרכי פעולה מארצות הברית - מתרבות הסקרים התכופים בתקשורת, דרך טקטיקות של קיטוב פרסונלי ומיקוד אלקטורלי ברשתות החברתיות, ועד להעתקת מאבקים תרבותיים על דמותה של המדינה.
אבל העתקה עיוורת של המודל האמריקאי נידונה לכישלון. כאן נכנסים לתמונה ההבדלים המהותיים: בישראל, הציר הביטחוני-קיומי, יחסי דת ומדינה, המורכבות הדמוגרפית וסוגיות יסוד כמו חובת גיוס ושיטת הממשל יוצרים סביבה פוליטית שונה. אסטרטגיה שתעבוד בפנסילבניה לא תעבוד בהכרח בחיפה או ברחובות.
התרעות פיקוד העורף