באותו יום ובימים הארוכים העצובים הרבים שאחריו כל כך הרבה אנשים איבדו את כל עולמם. בשביל רבים, רבים מדי, החיים השתנו לבלי היכר. ומעגלי הכאב והטראומה רחבים כל כך, שגם מי שלא נפגעו ישירות חוו ועדיין חווים את גלי ההדף של היום ההוא ושל שלוש השנים שבאו אחריו.
השבת החטופים לפני שנה הסירה אבן ענקית מעל לב של מדינה שלמה, והשקט היחסי בשלל חזיתות הלחימה מאפשר לנשום. אז החיים פה כמעט נראים נורמליים, עד כמה שחיים בישראל יכולים להיראות נורמליים.
אבל הוא פה, 7 באוקטובר, כל הזמן. הוא נוכח ברחובות שלנו, שבהם מתנוססים מכל פינה תמונות הצעירים שחייהם נגדעו; ביציאה לטבע, באותם מסלולי אופניים או תצפיות על שם נופלים, או בעגלת קפה או טיילת על שם נרצח; הוא נוכח באירועי הנצחה, באירועי תרבות, בתוכניות טלוויזיה, בחנויות הספרים, בסרטים, בוויכוחים פוליטיים, כמובן.
והתזכורות האלה שמגיחות אל חיינו מכל מקום הן חשובות. כי גם כשאנחנו בתקופה של שגרה - עבודה, לימודים, מפגשים, נסיעות וחופשות - חשוב שנזכור ונזכיר את מי שכבר לא ישובו לשגרה, לא יתעצבנו ממשהו בעבודה ולא יצאו לחופשה. את מי שלא שבו הביתה משדה הקרב. את מי שנרצחו בתוך בתיהם, או בשבי.
וחשוב גם שנזכור את משפחותיהם וקרוביהם של הנופלים והנרצחים, שרואים את המדינה שבה לשגרה, בעוד שחייהם לעולם לא יחזרו למסלולם. הוא פה, 7 באוקטובר, כל הזמן. משא שאנחנו סוחבים עלינו. מטען כאב. שלוש שנים חלפו, והמשקל שלו עדיין כבד.
התרעות פיקוד העורף