בהתחלה פשוט שרדתי. עברתי מיום ליום, משעה לשעה. היו ימים שלא ידעתי איך אגיע לערב, והיו לילות שלא ידעתי איך אגיע לבוקר. ואז, לאט לאט, הבנתי שאני לא יכולה להחזיר אותך, אבל אני יכולה להמשיך לדבר אלייך ועלייך.
יש משהו שאני רוצה שתדעי מאיה שלי, כל מה שאני עושה בשבילך לא באמת ממלא את החסר. הוא רק נותן לי דרך לחיות לידו. כי שום גינה לא מחליפה אותך. שום סרט לא מחזיר אותך. שום אירוע, שום מילה ושום זיכרון לא יכולים לתת לי את הדבר שאני באמת רוצה. אותך.
את חסרה לאבא שלך. השיחות שלכם. הטיולים בחול. החיבוק, המגע והריח הכל כך מוכרים. וכמובן את חסרה לחברים שלך. לפעמים אני פוגשת אחד מהם ורואה בעיניים שלו את אותה תחושה שאני מכירה כל כך טוב. כאילו לרגע הוא שוב באותו המקום בו ישבתם יחד, צחקתם, רקמתם חלום משותף ואת עוד כאן, ועוד רגע תופיעי. וזה אולי הדבר שהכי קשה לי לדעת כמה אנשים בעולם אוהבים אותך ומתגעגעים אלייך, וכמה אין לנו ברירה אלא ללמוד לחיות עם המקום הריק שהשארת. שלוש שנים עברו, מאיה. העולם המשיך.
אבל אני גיליתי שהזמן לא באמת לוקח את הגעגוע. הוא רק מלמד אותנו לשאת אותו קצת אחרת. ואני ממשיכה. לא כי הפסקתי לכאוב. לא כי התרגלתי לזה שאת איננה. אני ממשיכה כי את הבת שלי, והאהבה שלי אלייך לא הסתיימה ביום שבו החיים שלך הסתיימו. האהבה קיבלה צורה אחרת. היא הפכה למנוע, לעשייה, לאנשים שמכירים אותך בזכות הסיפור שלך, למקומות שנושאים את השם שלך. והיא הפכה גם לגעגוע.
לא עוד פרויקט. לא עוד הנצחה. לא עוד אירוע. אני רוצה שתיכנסי בדלת. שתזרקי את התיק איפשהו, שתסתכלי עליי ותגידי לי: "אמא, מה יש לך? למה את בוכה?" ואני אגיד לך: כי התגעגעתי אלייך, מאיה. כל כך התגעגעתי.
התרעות פיקוד העורף