ישראל במצב חירום נפשי | אורן הלמן

3 שנים למחדל שבעה באוקטובר, והנתונים החדשים חושפים את עומק הפגיעה: יותר מ-100 אלף ישראלים נוספו למעגל הנפגעים האזרחי והביטחוני. עשרות אלפים כבר הוכרו עם פגיעה נפשית. המלחמה על הנפש הישראלית תימשך עוד שנים - והשיקום חייב להפוך למשימה לאומית.

שלוש שנים למחדל שבעה באוקטובר, ואנחנו עדיין סופרים את המחיר. את הנרצחים, את הנופלים, את הפצועים, את המשפחות שאיבדו את היקר להן ואת היישובים והקהילות שמנסים לבנות את עצמם מחדש. אבל יש מחיר נוסף, עצום, שקשה הרבה יותר לראות בעיניים: עומק הפגיעה בנפש של החברה הישראלית.

כבר מאז שבעה באוקטובר אני מדבר וכותב על 100 אלף הפצועים השקופים. אנשים שאין להם בהכרח גבס, קביים או צלקת שאפשר לראות מבחוץ, אבל חייהם השתנו. אנשים שלא ישנים בלילה, שחיים מחדש את מה שראו, שנבהלים מרעש פתאומי, שמתקשים לחזור לעבודה, לזוגיות, למשפחה ולחיים שהיו להם.

עכשיו מגיעים הנתונים הרשמיים, והם צריכים לזעזע מדינה שלמה.

לפי הנתונים החדשים של הביטוח הלאומי, מאז שבעה באוקטובר מטופלים 87,286 אזרחים כנפגעי פעולות איבה. חשוב לדייק: אין פירוש הדבר שלכל 87 אלף האנשים האלה נקבעה נכות. מתוך כלל הנפגעים, 43,004 כבר הגישו תביעה לקביעת נכות ול-40,407 כבר נקבעה נכות.

וכאן מגיע הנתון שממחיש את ממדי הפגיעה הנפשית: 34,878 בני אדם כבר הוכרו עם נכות על בסיס פגיעה נפשית, ועוד 2,355 הוכרו עם פגיעה פיזית ונפשית גם יחד. כלומר, יותר מ-37 אלף אזרחים שכבר נקבעה להם נכות מתמודדים גם עם פגיעה בנפש. וזה רק הצד האזרחי.

נתוני הביטוח הלאומי אינם כוללים את פצועי צה"ל וכוחות הביטחון המטופלים על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון. כשמסתכלים על שתי המערכות יחד, המספר הכולל של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון שנפגעו מאז שבעה באוקטובר כבר חוצה את רף 100 אלף בני האדם.

צריך כמובן להיזהר בהגדרות. לא כל מי שנכלל במספר הזה הוא אדם שנקבעה לו נכות, ולא כל הנפגעים מתמודדים עם פגיעה נפשית. אבל כאשר מפרידים בין הקבוצות ולא מערבבים בין הנתונים, התמונה אינה נעשית מרגיעה יותר. להפך. היא ממחישה את עומק הפגיעה בחברה הישראלית.

ישראל נמצאת במצב חירום נפשי כי הפצועים השקופים נמצאים בכל מקום. הם יושבים לידנו בבית הקפה. עובדים איתנו במשרד. עומדים לידנו בתור בסופר. מסיעים את הילדים לבית הספר.

אלה שורדי נובה והמסיבות בדרום. תושבי העוטף. מפונים. משפחות שאיבדו את יקיריהן. אנשים שהסתתרו במשך שעות בממ"ד. אנשים שראו דברים שאדם לא אמור לראות.

ולצידם נמצאים הלוחמים, אנשי המילואים ואנשי כוחות הביטחון שחזרו מהקרבות. חלקם נפצעו בגופם. חלקם בנפשם. חלקם בשניהם. ויש גם מי שחזרו לכאורה שלמים, ורק חודשים או שנים לאחר מכן הפגיעה מתחילה להתפרץ.

ויש גם מעגל שני עצום של נפגעים - המשפחות. בני ובנות הזוג, הילדים וההורים של ההרוגים והפצועים, וגם המשפחות של מי שמתמודדים עם פגיעה נפשית. פעמים רבות כל התא המשפחתי משתנה ומתמודד עם השלכות המלחמה. גם הם זקוקים להכרה, לליווי ולתמיכה לאורך זמן. זאת המלחמה שאחרי המלחמה. והיא עלולה להימשך הרבה אחרי שהירי נפסק.

הטעות הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לעשות עכשיו היא להתייחס לבריאות הנפש כאל עוד סעיף בתקציב הבריאות או הרווחה. הפגיעה הנפשית רחבת ההיקף שנוצרה בעקבות שבעה באוקטובר והמלחמה היא אתגר לאומי. היא תשפיע בשנים הקרובות על משפחות, על מקומות עבודה, על מערכת החינוך, על מערכת הבריאות, על הביטוח הלאומי ועל המשק כולו.

מדינת ישראל צריכה תוכנית לאומית ארוכת טווח לשיקום הנפש. צריך להגדיל באופן דרמטי את מספר אנשי המקצוע ואת מסגרות הטיפול. צריך לקצר תורים. צריך לחזק את בריאות הנפש בקהילה. צריך ללוות לא רק את האדם שנפגע אלא גם את בן או בת הזוג ואת הילדים. צריך ליצור מסלולים שיאפשרו לאנשים לחזור בהדרגה לעבודה ולחיים, ולתת למעסיקים כלים להתמודד עם עובדים שחזרו מהמלחמה אחרים מאלה שיצאו אליה.

אבל טיפול מקצועי ותקציבים אינם מספיקים. אנחנו חייבים גם להילחם בסטיגמה. פוסט-טראומה אינה חולשה. מוגבלות נפשית אינה בושה. פגיעה שלא רואים מבחוץ היא עדיין פגיעה.

וכשמשתמשים במונחים מעולם בריאות הנפש כקללה, כעלבון או ככלי לניגוח, המסר שמועבר לעשרות אלפי הפצועים השקופים שלנו הוא מסוכן: תסתירו. תתביישו. אל תספרו. אנחנו צריכים לומר להם בדיוק את ההפך: דברו. בקשו עזרה. אל תישארו לבד.

וגם לנו כחברה יש אחריות. למעסיק שצריך להבין מדוע עובד מצוין שחזר ממילואים מתקשה פתאום לתפקד כפי שתפקד בעבר. למורה שצריך לזהות ילד שהתנהגותו השתנתה. למשפחה שצריכה להבין שהאדם שחזר הביתה אולי אינו בדיוק אותו אדם שיצא ממנו. ולכולנו, שצריכים ללמוד לא רק לשאול "מה שלומך?", אלא להיות מוכנים באמת לשמוע את התשובה.

מאחורי המספרים אין "תיקים", "תביעות" או "אחוזי נכות". יש בני אדם. יש משפחות. ויש גם רבים שעדיין לא פנו לקבלת הכרה או טיפול.

3 שנים למחדל שבעה באוקטובר, אנחנו מבינים יותר ויותר שהאסון לא הסתיים באותו בוקר וגם לא בשדות הקרב.

במשך 3 שנים דיברנו על 100 אלף הפצועים השקופים כאזהרה מפני מה שמתרחש מתחת לפני השטח. היום המספרים הרשמיים כבר חוצים את הרף הזה.

ישראל נמצאת במצב חירום נפשי. הגיע הזמן שנתחיל להתייחס אליו ככזה.