סיקרתי עשרות הלוויות של חללים בסדיר ובמילואים ואזרחים שנרצחו; נפגשתי עם משפחות רבות שאיבדו את היקר להן מכול, גם בשעות הראשונות לאחר שהגיעה אליהן בשורת האיוב.
עד היום אני שומר עם משפחות שכולות על קשר ופועל למען סיקור הנצחת יקיריהן. עבור משפחות רבות, ההנצחה היא זיכרון והנחלת מורשת למען הדורות הבאים. בספרייה הלאומית כבר נוצר אוסף מרתק של כ-200 ספרים המספרים על נופלים ונרצחים במלחמה ובעידן הדיגיטל, ההנצחה היא לדורות.
עבורי ההנצחה היא שליחות עיתונאית, והיא המעט שאני יכול לעשות למען זכרם ומורשתם של הנופלים והנרצחים והמשפחות המתמודדות עם הכאב הנורא והמתמשך. עבורן נשאר רק זיכרון.
בעשרות רבות של רחובות, גנים ציבוריים ומוסדות הונצחו חללים ונרצחים. ברמת גן, למשל, כל חלל הונצח בקריאת רחוב או מבנה על שמו, וכל נרצח הונצח בהקמת ספסל המספר את סיפור חייו. ברחבי הארץ הוקמו אנדרטאות ופינות הנצחה לזכר חללים ונרצחים, והמשימה שחייבת לעמוד לנגד כולם היא להנציח כל אחד ואחת.
היו ימים שבהם רצתי מהלוויה להלוויה, כל אחד עולם ומלואו. על רקע זעקות השבר והבכי קורע הלב תיעדתי את דברי הפרידה, בתחושה שזו חובתי לספר את סיפורם האישי ולהנציח.
הנופלים והנרצחים יוצרים פסיפס מרתק של החברה הישראלית ונקודת אור של אחדות. לאחר השסע החברתי ערב פרוץ המלחמה, מאותה שבת נוראית, הייתה תחושת אחדות – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים מכל הארץ.
הטבח המצמרר יצר תחושת מלחמה על הבית שעברה כחוט השני. אולם, התחושה היא שככל שהזמן חלף, תחושת האחדות התחלפה בשסע חברתי עמוק. אבל חייבים לזכור שבבתי העלמין טמונים זה לצד זה חללים ונרצחים מכל הקשת הפוליטית, שלחמו ביחד בגבורה על מדינת ישראל ולא שאלו אחד את השני בטנק למי אתה מצביע.
לצד הרצון העז להוקיר ולהעניק את הכבוד האחרון, הראוי לכל אחד ואחת מהנופלים והנרצחים, אזרחים רבים הגיעו גם בשנה האחרונה להלוויות של חללים שכלל לא הכירו, כאשר הם נושאים את דגלי המדינה ועומדים בצד הדרך המובילה לבית העלמין, כדי להוקיר ולהצדיע. ההספדים היו מרגשים ומעומק הלב והם עברו כחוט השני בין כל חלקי העם.
היו גם משפחות שביקשו לכבד את פרטיותן ולא לסקר את הלוויית יקירם, שחייו נגדעו בטרם עת. כיבדתי כל בקשה. באחד המקרים, משפחת חלל מרמת גן, שביקשה לאחר קבלת הבשורה הנוראית להימנע מסיקור ההלוויה, פנתה אליי כעבור כחודשיים וביקשה ממני לכתוב על בנה. "חשוב לי שהילדים שלי יידעו מי היה הדוד שלהם שנפל בגבורה למען המדינה", הסבירה אחותו בקול שבור בעת שראיינתי אותה.
זו גם הייתה תחושתי, מעין תחושת שליחות, במסע הרגשי המטלטל של מפגשים עם משפחות שכולות וסיקור ההלוויות: לספר את סיפורו של כל אחד ואחת, למען משפחותיהם והנצחתם לדורות הבאים. זו חייבת להיות החובה המוסרית של מדינת ישראל, לזכור ולא לשכוח ולהמשיך ללוות את המשפחות השכולות.
היו ציניקנים שאמרו לפני שבעה באוקטובר על הדור הצעיר שהוא דור מפונק, אבל המלחמה הוכיחה שיש למדינת ישראל דור ערכי, רחב אופקים וחדור מטרה. כל אחד ואחת מהם ראויים להנצחה. מי ייתן ונהיה ראויים למחיר הכבד ששילמו בחייהם.
התרעות פיקוד העורף