מי אשם באירועי 7 באוקטובר, בטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה, ואולי בכשל המודיעיני והצבאי הגדול בתולדות המדינה? הבן האהוב שלנו, סרן דניאל פרץ ז״ל, נחטף לעזה עם כ־250 אחרים ונהרג באותו יום עם כ־1,250 נוספים. דניאל חזר לקבורה בישראל לאחר 738 ימים קשים וארוכים. אני רוצה לשתף בדרך האישית שבה ניסיתי להתמודד עם הכאב הפרטי הנורא שלי, ומתוך כך להרהר בדרך הקולקטיבית בחיפוש אחר אשמים.
בתקופה המטלטלת הזו גיליתי שכאב ושבר אינם חייבים להתבטא בכעס או בהאשמה. כי כשמתחילים במשחק ההאשמות, לא יודעים היכן הוא ייגמר. ברור שיש אחראים רבים. המודיעין הצבאי והשב״כ, המטכ״ל, משרד הביטחון, הממשלה ואלה שעמדו בראש הארגונים והמנגנונים הללו ב־7 באוקטובר נושאים באחריות. גם רמטכ״לים קודמים וכל הגורמים הביטחוניים שפיתחו את דוקטרינת ״צבא חכם וקטן״, סגרו אוגדות מבצעיות שלמות ודגלו בהכלה ובהרתעה, נושאים באחריות.
ואולי אלוקים ״אשם״? איפה הצדק האלוהי ברצח ובסבל ברוטליים של חפים מפשע, ואיפה הרחמנות של אל מלא רחמים? הדבר הוביל אותי לקבל על עצמי אחריות נוספת בתפקיד שאני נושא היום כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית – למצוא את המאחד בין חלקי העם שלנו, בארץ ובתפוצות, שכל כך זקוקים לריפוי. ברור שנדרשות ועדות חקירה בתוך הצבא ומנגנוני הביטחון, ובוודאי ועדת חקירה ממלכתית. אי אפשר להמשיך "עסקים כרגיל". עם זאת, אם לא תהיה ועדה שיש הסכמה רחבה ואמון בין הצדדים לגבי הרכבה, היא לא תצלח.
בהאזנה לפוליטיקאים, מנהיגי ציבור ופרשנים רבים, נראה שלכולנו ברור בדיוק מי האשם. זה בוודאי לא אנחנו או הקבוצה האידיאולוגית שאליה אנו משתייכים. "הם" אשמים. ידוע שבמסמכים שנמצאו בביתו של סנוואר הוא כתב שהסיבה שחשב שיצליח במתקפה הייתה השסע הפנימי בחברה הישראלית. הרפורמה המשפטית העמיקה את הפילוג, וכל צד הצדיק את צעדיו והאשים את הצד השני.
לדעתי, חלק משמעותי מהחולשה הזו נבע ועדיין נובע מחוסר היכולת של כל צד לקבל אחריות על חלקו בבעיות שמטלטלות את החברה הישראלית. שום התפתחות וצמיחה לא יכולות לקרות בלי קבלת אחריות. ההתעסקות בהחצנה ובהשלכה על אחרים – ביקורת, פסילה, דה־לגיטימציה ודמוניזציה – מונעת מאיתנו להסתכל על עצמנו. צמיחה וריפוי אינם יכולים להתקיים עד שכל צד יביט פנימה ויקבל אחריות על חלקו ועל המחנה שלו. חילוקי דעות אינם חייבים להוביל לעימות ולסכסוך. עם קצת ענווה, דעות שונות יכולות אפילו להעשיר ולהשלים זו את זו.
אם לא נקבל אחריות על חלקנו בפרימת הלכידות החברתית לא נוכל להתקדם לכיוון טוב יותר. מחנאות, יצר אלקטורלי והחלפת האשמות יוצרים ספירלה הרסנית וחולנית. אין ספק שהאיום של איראן גרעינית הוא האיום החיצוני הגדול ביותר עלינו, אך האיום הפנימי הגדול ביותר שלנו הוא הפילוג והדמוניזציה המאיימים על המרקם החברתי. אין לנו לוקסוס לחזור למציאות שלפני 7 באוקטובר.
מוטב לכל מנהיגינו ולמעצבי דעת הקהל, בפרט בתקופת בחירות, להיות מודעים לברית הגורל בינינו. וכפי שאמרתי בהלוויה השנייה של דניאל בננו: ״אנחנו עם קטן, אבל אנחנו המשפחה הכי הגדולה. ומשפחה זו משפחה".
התרעות פיקוד העורף