שלשום נסענו לאחד הטקסים הממלכתיים בהר הרצל. התנועה בכביש 1 התנהלה בכבדות אבל ברכב השיחה קלחה. הבן שלי, שמגיל מוקדם שאל שאלות בירור וחשב על הדברים המתנהלים סביבו, זרק שאלה לחלל האוויר: מדוע נדרש יום זיכרון נפרד לחללי “חרבות ברזל”? הרי הם חלק מהנופלים שעם זכרם מתייחדים ביום הזיכרון. שאלתו נגעה ברצון להבין את הסדר הציבורי, ובלי להתכוון נגעה גם בפער שבין מלחמה זו לשאר המלחמות.
יום שמחת תורה תשפ”ד, 7 באוקטובר 2023, יום פתיחת מלחמת חרבות ברזל, ייחקק לעד בספר דברי הימים של עם ישראל המתחדש בארצו כאירוע מטלטל, מזעזע וחסר תקדים, המחייב חשבון נפש לאומי ומערכתי. מצד אחד, אין אדם בעל תפקיד היכול להימלט מעיסוק בנושא, ומצד שני, למען חוסנה ובריאותה של האומה חייבת היא לצעוד בנתיב מקביל המשלים, בונה, מצמיח ומאפשר התפתחות.
בנקודת המפגש הזאת, בין חובת חשבון הנפש ובין הצורך בחוסן, עולה השאלה: “מדוע נדרש טקס זיכרון ייחודי ונפרד למלחמת שמחת תורה?”. אין הבדל בין הפרעות, הרדיפות והאיבה הערבית כלפי חידוש ההתיישבות בארץ ישראל במאות השנים האחרונות ובין מה שהתחולל בשמחת תורה.
ובכל זאת יש הבדל מהותי, שאותו זיקק אלחנן בשבת שמחת תורה כשהעיר אותי ב-8 בבוקר ואמר שפרצה מלחמה גרועה יותר ממלחמת יום הכיפורים. חשבתי שהוא מגזים, אך לצערי הוא הבין מהר מאוד שהגבולות בין החזית לעורף היטשטשו. קשישים, נשים, גברים, ילדים ותינוקות נרצחו ונלקחו לשבי. האויב לא בחל בשום דרך להתעלל, להרוס ולנסות להשמיד כדי להראות לנו את כוחו.
אין דין זיכרון ממלכתי מובנה כדין פצע לאומי חי. יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל מעוצב מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה. הוא נבנה סביב אתוס הלוחם ועוטף עשרות שנות גבורה ושכול לאומי מעוצב, ומוליך באופן מובנה וטבעי אל יום העצמאות.
לעומת זאת, אירועי שמחת תורה מייצגים קו שבר חסר תקדים בתוך הבית הלאומי. הגבולות נפרצו לחלוטין והנפגעים אינם יכולים לקפל את הטרגדיה המורכבת הזאת לתוך הטקסיות הסטנדרטית והנחמה של יום הזיכרון הכללי. הם זקוקים למרחב זיכרון המאפשר לכאוב ולעבד את האסון והשבר הראשוני לסיפור לאומי רחב. לאפשר ביקורת ובקשה ללמידה ותיקון לצד כאב ותקווה.
אירוע בקנה מידה כזה נדרש להיזכר כפרק היסטורי עצמאי. אירועי שמחת תורה וההצלחות הרבות שבאו בעקבותיהם אינם עוד סבב לחימה, אלא אירוע מכונן בספר דברי הימים של העם היהודי ומדינת ישראל. התאריך הנפרד מקבע אותו בתודעה הלאומית כנקודת מפנה היסטורית הדורשת לימוד והנצחה. תודעה זו נותנת מקום וביטוי לזיכרון הקהילתי ולכלל הערים והמשפחות שנפגעו, מתוך חיבור לסיפור הלאומי המשותף ולהבנה שאנחנו חלק מאירוע גדול יותר, חלק מסיפור של עם.
כשאני מביטה קדימה, אני רואה בעיני רוחי טקס ממלכתי, שבו כל אדם וכל קהילה יכולים למצוא את מקומם. בדיוק כפי שאלחנן ידע תוך כדי הלחימה והחילוץ תחת אש לעצור ברגעים המטלטלים ביותר כדי לחפש לקשישה את מכשיר השמיעה שלה, להביא לאיש אחר את התרופות שלו, להעניק לכל אדם את תשומת הלב הקטנה והכי אנושית שיש, כדי שאף אחד לא ירגיש כפליט בארצו. כך בדיוק חייב להיראות גם הזיכרון הלאומי שלנו.
עלינו לחשוב מחדש איך בונים טקס אחד המאפשר לכולם להרגיש שייכים, בלי שטשטוש הכאב יהיה התנאי לאחדות. טקס כזה אינו רק מקום לאבל ולשיברון לב, הוא המצע שממנו אנחנו כעם יכולים לצמוח. אם נדע לבנות מרחב זיכרון שנוצר מתוך הרגישות, המסירות, הערבות והאחווה שהתגלו בימי השבר, נוכל לשאת את משא הזיכרון וגם להתפתח, לבנות ולהיבנות מתוך המשבר שעברנו.
התרעות פיקוד העורף