התרבות הארגונית בצה"ל וביתר הגופים הייתה ונשארה בעייתית - יהירות, חוסר צניעות והערכה של האויב, של שיטת הסמוך הישראלית, שאנחנו תמיד יודעים לקמבן את המציאות ותמיד ננחת על הרגלים. דווקא השבוע, כמעט שלוש שנים לטבח שבעה באוקטובר, קיבלה מדינת ישראל את התזכורת המצמררת: מה שהיה הוא שיהיה.
ישראל עשתה נכון כאשר כבשה את מרבית שטח רצועת עזה. היא פגעה במערכי התת-קרקע, לב ליבם של הארגונים ברצועה. צה"ל פגע במרבית אמצעי הלחימה שהופנו כלפי מדינת ישראל מסוריה, מחיזבאללה בלבנון, מאיראן וכמובן מעזה.
ישראל גם לא מוכנה ללמוד מהכשלים של טבח שבעה באוקטובר. לא הוקמה כאן ועדת חקירה ממלכתית, וההנהגה הובילה את האסון הכל כך גדול לסוג של ויכוח פוליטי. דומה הדבר לנהג שמבחין כי נורת האזהרה הכתומה בלוח השעונים בכלי הרכב נדלקת במהלך נסיעה, אבל הוא מעדיף להתעלם וממשיך לנהוג. גם ביום שלמחרת הוא מתעלם וממשיך - כי כלי הרכב נוסע. אבל לאחר ימים של התעלמות, מבלי לבדוק את כלי הרכב במוסך, בוקר אחד באמצע נסיעה במדבר או בעלייה לחרמון נדלקת המנורה האדומה בלוח השעונים של כלי הרכב - והוא נעצר עם עשן שעולה ממכסה המנוע וריח של גומי או פלסטיק שרוף שמתפשט לכל עבר.
ישראל לא לומדת לעומק את המחדל, לא מחפשת לתקן את הטעון תיקון, לא מגנה את השיח הציבורי הרעיל. המערכת הביטחונית והמדינית נשארו עם היהירות ושיטת ה"סמוך - יהיה בסדר". כשמתחשבנים על כל שקל ולא פועלים להצטייד בכלי נשק חדשים, במסוקי תקיפה, בספינות, במטוסי קרב, בטנקים ונמ"רים; כאשר שוחקים עד דק את לוחמי הסדיר ורואים בחיילי המילואים מוצר שניתן להשתמש בו כל פעם ללא הפסקה כאילו אין להם חיים מחוץ לצבא - כל זה הוא הכוכבית שיש לשים מאחורי התשובה אם מצבה האסטרטגי של ישראל השתנה מאז אותו בוקר דמים בשבעה באוקטובר.
התרעות פיקוד העורף