הארגונים והמדינות שספגו את המכות האלה שרדו. איראן, חיזבאללה וחמאס פועלים לשיקום יכולותיהם. גם חוסר התיאום ב־7 באוקטובר נלמד. סנוואר הפתיע את ישראל וגם את חלק משותפיו, ופגע ביכולתם לממש מתקפה משולבת. מבחינת הציר, ההפתעה העצומה שהשיג חמאס לא נוצלה למתקפה מתואמת במלוא העוצמה מכמה חזיתות באותו זמן. אין לישראל סיבה להניח שכשל כזה יחזור על עצמו, אם תגיע הפעם הבאה. את המלחמה הזאת לומדים משני צידי הגבול.
בעזה אפשר לראות היטב מה השתנה ומה נותר בעינו. צה"ל מחזיק כיום בכ־64% מהרצועה, מפעיל בה שתי אוגדות וכ־30 מוצבים. קווי ההגנה שונו מן היסוד. חמאס סובל ממחסור בתחמושת, מתקשה לאמן את אנשיו ומאבד פעילים ומפקדים. רק בחודש האחרון חוסלו, לפי גורמי ביטחון, 70 פעילים ובהם שלושה מפקדי חטיבות. ממזרח לקו הצהוב מוקמות תעלה וסוללת עפר נגד כלי רכב ומתבצעים קידוחים לאיתור מנהרות חוצות לשטח ישראל.
חמאס, למרות כל אלה, עדיין שם. הוא שולט בחלקים מהרצועה ומנהל עשרות אלפי פעילים. כ־600 משאיות נכנסות לרצועה מדי יום. כל הסחורה עוברת דרך כרם שלום ונבדקת בידי ישראל, אבל לאחר כניסתה חמאס משתלט עליה, מעביר אותה לסוחרים וגובה מיסים. כך הוא ממשיך להפיק כסף גם מהסיוע שנכנס באישור ישראלי.
במערכת הביטחון מדגישים שהכסף הזה אינו מחזיר את חמאס למצבו הצבאי ערב המלחמה: המחסור בנשק, בחומרי גלם וביכולת לאמן כוחות מגביל את התעצמותו. הוא כן מסייע לארגון להחזיק את אנשיו ולהמשיך לקיים את שלטונו. ההגנה על הגבול נראית היום אחרת לגמרי מזו שהייתה ב־7 באוקטובר. בצד השני שלו טרם נבנה הסדר שיכול למנוע מחמאס לצמוח מחדש. כל עוד אין גורם אחר שמסוגל להחזיק בסמכות אזרחית ובכוח אכיפה ישראל יכולה להמשיך להחליש את חמאס, אבל אין בכך כשלעצמו כדי להבטיח שמישהו אחר יתפוס את מקומו.
הקושי הזה מלווה גם את הניסיון לגייס מדינות באזור לעתיד עזה. שיקום הרצועה מחייב מנגנון שלטוני, גורם שיישא באחריות וכתובת שתוכל לאכוף את פירוז חמאס. בלי כתובת שלטונית ובלי מנגנון שמסוגל לעמוד מול חמאס לאורך זמן, ההישג הצבאי נשחק. הוואקום בעזה הרי אינו מושג תיאורטי. חמאס עדיין גובה מיסים, מפעיל עשרות אלפי אנשים ואוחז בנשק. גם כשהוא חלש בהרבה משהיה, הוא נשאר גורם שלטוני בשטח. במצב כזה קשה מאוד להצמיח מולו חלופה.
עם זאת, המחיר מורגש גם בבית. לדברי גורם ביטחוני בכיר, כבר כיום רוב לוחמי המילואים שירתו יותר מ־500 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר. במערכת הביטחון אומרים שב־2027 יהיה צורך לצמצם את היקף המילואים ולרדד כוחות במקומות שבהם ניתן לעשות זאת. באותה שעה, משבר גיוס החרדים נותר פתוח. המערכה הארוכה בכמה זירות נשענת שוב ושוב על אותו ציבור של משרתים, בעוד המאבק להרחבת בסיס השירות תקוע.
ככל שחולף הזמן, חוק הגיוס הופך מבעיה קואליציונית לשאלה שנוגעת ליכולת לקיים את תפיסת הביטחון החדשה. אם בסיס המשרתים אינו גדל, הרחבת המשימות נופלת שוב על אותם אנשי מילואים ומציבה בסופו של דבר גבול מעשי למשך הזמן שבו אפשר לקיים נוכחות צבאית רחבה בכמה חזיתות.
הציבור מבחין היטב בין הישגים בשדה הקרב לבין התוצאה שהושגה עד כה. בסקר מיוחד של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שפורסם ב־25 בספטמבר 2026 לקראת מלאת שלוש שנים למלחמה ובחן את עמדות הציבור הישראלי, רק 27% מהנשאלים העריכו כי ישראל ניצחה במערכה בעזה. 61% הביעו שביעות רצון מאופן ניהול המלחמה בעזה על ידי צה"ל, לעומת 34% בלבד שהביעו שביעות רצון מניהולה בידי הממשלה. 59% העריכו או היו בטוחים שאירוע בסגנון 7 באוקטובר עלול להתרחש שוב בשנים הקרובות מגבול עזה.
הנתון האחרון קשה במיוחד: אחרי שלוש שנות לחימה, רוב הציבור עדיין אינו משוכנע שהאסון שהניע אותה אינו יכול לחזור. הפער בין 61% שמרוצים מתפקוד צה"ל לבין 27% שסבורים שישראל ניצחה בעזה מלמד כי הערכה חיובית לתפקוד הצבא אינה זהה בעיני הציבור לתחושת ניצחון במערכה.
נתניהו חוזר למגרש שעליו בנה חלק גדול מהקריירה שלו - ביטחון, איראן, אויבים מבחוץ ודמותו כמגן ישראל. אלא שהפעם 7 באוקטובר נמצא באמצע המגרש. יריביו, ובראשם גדי איזנקוט, מגיעים עם רקע ביטחוני משלהם, וינסו להסיט את הוויכוח מהפעלת הכוח אל הלקחים מהכשל שהוביל לטבח.
אלא שהציבור נדרש להכריע עוד לפני שהמדינה השלימה את בירור הכשל. וכך, הקואליציה והאופוזיציה מגיעות לבחירות כשהן חלוקות אפילו בשאלה מי יחקור את האסון שעליו הציבור אמור לשפוט אותן. הבוחר יידרש לקבוע את עמדתו בשאלת האחריות עוד לפני שהוקם הגוף שאמור לאסוף את החומר, לזמן את מקבלי ההחלטות ולגבש ממצאים.
ועדת חקירה אמורה לבדוק גם איך תפיסות שהתקבעו שרדו מבלי שאיש הצליח לערער עליהן בזמן. העניין נעשה רלוונטי במיוחד משום שאחרי 7 באוקטובר החליפה ישראל כמעט בן לילה תפיסת ביטחון אחת באחרת. ההכלה, ההסדרה וההרתעה פינו מקום ליוזמה, חיסולים, תפיסת שטח ומניעת התעצמות.
המלחמה עצמה כבר הוכיחה שאויב יכול לספוג פגיעה קשה בהנהגה, בכוח ובתשתיות ולהמשיך להתקיים ולנסות להשתקם. כאשר עצם קיומו של האויב מונע הכרזה על סיום, קשה מאוד לסיים מלחמה. ישראל תידרש להמשיך לפעול מול ניסיונות התעצמות, אבל היא גם צריכה להגדיר מה ייחשב מבחינתה הישג מספק. בלי הגדרה כזאת, כל יכולת שנותרה בידי האויב נעשית סיבה להמשיך במלחמה, וכל ניסיון שלו להשתקם מחזיר אותה לסיבוב נוסף.
חמאס וחיזבאללה ספגו מכות קשות, איראן הותקפה וישראל הוכיחה בשלוש השנים האחרונות יכולת צבאית שאויביה העריכו בחסר ב־7 באוקטובר. אחרי כל אלה, האחריות חוזרת אל שולחן הממשלה. היא צריכה לקבוע איזו מציאות היא רוצה להשאיר בעזה, איזה סדר אזורי היא מבקשת לבנות וכמה זמן אפשר להמשיך להילחם בלי להגדיר נקודת סיום.
צה"ל יכול להציג חלופות, להחזיק שטח, לסכל התעצמות ולקנות זמן. מה עושים בזמן שנקנה ומה צריך להיות שם כשהכוחות יצטמצמו הן החלטות שהדרג המדיני אינו יכול להעביר לצבא. אפשר לשמור עוד שנה על ההישגים בכוח, ועדיין להישאר בלי תשובה לשאלה מה אמור לבוא אחריהם. בצד השני כבר מפיקים לקחים משלוש שנות המלחמה. ואילו בישראל, ערב הבחירות, עדיין לא הוכרעה אפילו השאלה מי יחקור כיצד היא התחילה.
התרעות פיקוד העורף