כמעט מאה שנה אחרי - יהודים עדיין צריכים להסתתר באירופה | מאיר עוזיאל

משהו: תזכורת: כיצד אומרים “אחד שלא ירד מהארץ"? מבכר המדינה.

מי שהסתיר אותו במחבוא, חדר סתרים שנבנה מאחורי ארון בעליית ביתו למטרה זו, נלקח גם הוא למשטרה באשמת סיוע להסתרת אדם שקנה מוצר מיהודי מיהודה ושומרון. שניהם, יחד עם הולנדי שהסתתר אחרי שהתגלתה בביתו מפית רקומה שצילומי לוויין חשפו שרקמה אותה יהודייה מעיר בשומרון, ולא עזר לו שהוא אמר שהוא קנה אותה בירושלים מסוחר ארמני נוצרי ולא מיהודי, נשלחו למחנה הריכוז לאלמנטים בלתי רצויים שקנו מוצרים מיהודים.

מלשינים משוטטים ברחובות הולנד, ומוסרים מדי יום מידע על מקומות שבהם מסתתרים בהולנד אנשים שקנו מוצרים של יהודים מכפרים וערים בארץ ישראל. בעזרת מכשירי האזנה חושפים בהולנד אנשים שמאזינים בבתיהם בספוטיפיי למוזיקה שהלחינו או מנגנים יהודים שכתובת מגוריהם מתויקת במטה המשטרה ההולנדית ככתובת אסורה על יהודים. בפח של בניין משותף בן 24 קומות ברוטרדם נמצא בקבוק יין ריק שעל התווית שלו מצוין שהוא בוקבק ביקב בהתנחלות. כוח משימה מיוחד יצא מיד בניידת למקום. השוטרים דופקים בדלתות כל הדירות בבניין כדי לתפוס ולכלוא את מי ששתה את היין.

אני עצמי לא יודע איך אבוא לבקר את קבר אחד מאבות אבותיי הקבור ליד אמסטרדם, כי הסתפרתי לפני הנסיעה ושכחתי להחתים את הספר שהוא לא גר ביהודה ושומרון או בגולן או בירושלים, או להצהיר בפניי שאם הוא בכל זאת גר שם, הוא לא יהודי. ככה יצא שאכנס להולנד כשעל ראשי תספורת שנעשתה על ידי יהודי מאזורים שלא צריכים על פי החוק ההולנדי להיות מזוהמים על ידי יהודים. אני לא אוהב לשקר וגם פוחד, ולכן לא יודע מה לענות כאשר ישאלו אותי במשטרת המוצרים ההולנדית אם אני משלם ליהודים שגרים מחוץ לאזור המותר בהולנד למגורי יהודים.

גם הקבר של אותו אחד מאבותיי העתיקים, רבי יצחק עוזיאל, שנקבר בהולנד ב־1622, נמצא בסכנה, כי אם יגלו שהוא אמר בתפילותיו “לשנה הבאה בירושלים", ואם יגלו שהבנים שלו שבו למולדתם, ולא עוד אלא ממש לירושלים, בערך בשנת 1750, וסבא שלי ואביו, וגם אבא שלי, נולדו בירושלים העתיקה, הבלתי מותרת למגורי יהודים על פי החוק ההולנדי, עלולים לקחת לבית הסוהר לשש שנים גם את הקבר של סבא שלי.

כתבתי את המאמר הזה, תרגמתי להולנדית, ושלחתי לעיתון ההולנדי NRC (נִיוּוֶה רוֹטֶרְדָאמְסֶה קוּרָאנְט) בלוויית מכתב המתאר את פעילותי רבת־השנים בעיתונות, וגם הסבר שאני נוהג לכתוב באופן סאטירי.

קיבלתי מכתב תשובה: מאיר עוזיאל היקר, תודה רבה על המאמר ששלחת. לצערנו, מתוך ההיצע הגדול של מאמרים ונקודות מבט שאנו מקבלים, החלטנו לתת עדיפות להגשות אחרות. בברכה, פרנק הויסקאמפ, עורך מדור הדעות.

הודיתי לו. אכן, הוא צדק. ראיתי שבמקום המאמר שלי פורסם בעיתון הזה מאמר אחר בנושא, מתוך ההיצע הגדול של מאמרים ונקודות מבט שהם מקבלים. זה היה מאמר שמצדיק את החרם על קנייה מיהודים שגרים בחלקים כאלה או אחרים במולדתם. כתב אותו מאוריץ ברגר, פרופסור ללימודי האסלאם.

זו התשובה שבינתי המלאכותית נתנה. לא נגעתי: “המשפט שציינת הוא משפט הפתיחה המפורסם של הרומן הנודע ‘אלה תולדות' מאת הסופרת האיטלקייה אלזה מורנטה. מדובר בפתיחה המייצרת אווירה נוסטלגית ומסתורית, המאפיינת את כתיבתה העוסקת בזיכרון, ביחסים אנושיים ובנופיה של איטליה שלאחר המלחמה. המשפט משמש שער לעולם הרגשי והמורכב של הדמויות ביצירתה".

שאלתי שוב. הפעם התשובה הייתה (לא נגעתי): “הציטוט שכתבת הוא שורת הפתיחה האייקונית של הספר ‘ספר הדקדוק הפנימי' מאת הסופר הישראלי דויד גרוסמן, שראה אור בשנת 1991. במשפט זה, הגיבור אהרון קליינפלד נזכר ברגע אינטימי ופיוטי בין הוריו, טוביה והינדה, במהלך טיול שלהם בחו"ל".

כאמור, רק חיפשתי משפט שאני עצמי כתבתי במדור זה בעיתון זה. היפה בנשים שואלת אותי מהחדר השני: “מה אתה צוחק שם כל כך בקול רם?". “אה כלום, אני ב־AI", עניתי.

“תגידו, מה עושים אחרי צה"ל? אני בדיוק בתקופה בשירות שלי שכל החברים שלי גוזרים חוגר ויוצאים לחופשי, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה על העובדה שאני מתה מפחד. באמת, לא ידעתי שהתקופה הכי מפחידה שלי בשירות הצבאי תהיה השחרור. אין לי מושג מה אני עושה. כאילו, טיול אחרי הצבא זה ברור. אובווייס, אבל מה אחר כך? אף אחד לא מחליט בשבילי, אני קובעת הכל. ברור שאני צריכה ללכת וללמוד, אבל אני גם לא יודעת מה אני רוצה ללמוד, וכשאדע מה אני ארצה ללמוד, יכול להיות שזה לא יהיה רלוונטי כי ה־AI לוקח לכולם את העבודה. אז מאיפה אני יודעת מה אני אמורה לעשות? מישהו יכול להגיד לי, כי אין לי מושג. כל מה שאני יודעת זה לעשות צמות".

מ. יקרה, באיזשהו מקום אולי יש צפרדע שיודע.