זה קרה בתקופה מטורללת ומבלבלת, ימי אימפריית הרשע שקמה על הריסות ישראל צרת המותניים, בין 1967 ל־1973. יש מי שזוכרים אותה כימי התעלות רוח, רוממות הכיבוש, חומוס ביריחו וקניות בירושלים המזרחית; יש מי שכבר אז חששו מאסון גדול ומהפיכתם של הכובשים לקלגסים.
לאחוז בדעות האלו לא היה קל באותם ימים; אבל לא הרימו עלינו ידיים, לא איימו ולא הזמינו לקרב כנופיות. הייתה תחושה שישראל לא תשרוד מלחמת אחים. כל אחד התנהל במסלול שלו. מדי פעם היו הפגנות. אבל לא היה קל להתגייס לצבא עם חבר'ה טובים שנקלעו בגיל צעיר ללולאה מיליטריסטית ושהכיף שלהם בחיים היה לקרוא לנו קומוניסטים.
היום נשמע המושג קומוניסט כמו שם חיבה למישהו שדעתו השתבשה. אבל כאשר מבודדים אתכם בטירונות; מעבירים אתכם מפלוגה לפלוגה כמו חבורת מצורעים שמאבדת חלקי גוף תוך כדי תנועה; מרימים אתכם באמצע הלילה עם מיטות על הגב, “להקיף את הנשקייה, 30 שניות זוז!", רק כי למישהו במחלקה היה נדמה שזמזמתם “נישא ברוח" ו"אדוני מלחמה" - זה לא נעים. בנסיבות המיוחדות של ישראל האדנותית והרהבתנית של 1973, לא היה יכול להיות מרד גדול יותר, חוץ מלקחת את גולדה מאיר בת ערובה עד שתכיר בעם הפלסטיני; אבל זה לא היה על הפרק.
עמדנו בטקס קבלת התנ"ך והרומ"ט (לך תבין את הבלגים) בטירונות, ולא צעקנו “אני נשבע!" עם כולם. קשה להסביר כיצד מחליטים כמה בחורים ובחורות צעירים, באופן ספונטני לחלוטין, שהם לא חוזרים כמו תוכים על שבועה שלא נוח להם איתה.
רצינו לשרת בצבא, נוער חלוצי לוחם; עובדה שהתגייסנו ורובנו שירתו עד הסוף (יש תעודה אפורה עם התנהגות טובה מאוד וזכאות לענוד את אות מלחמת יום הכיפורים), אבל היינו שונים. לא חתמנו על חוזה בלי לקרוא את תנאיו. מה שריסק את ההיגיון הצה"לי היה העובדה שהיו לנו תנאים.
התנאי המרכזי היה שגם לנו יש מה לומר: לדוגמה, לא נסכים לשרת בשטחים. הצבא קיבל מאיתנו את נייר העמדה הזה בכתב והיה המום. לא היה מקובל להתנהג כך במחנה 80. אם הייתה אפשרות להעלים גרעין נח"ל שלם באותו לילה, לדרדר את המשאית שלו לתהום ולכסות עם בולדוזר, היו עושים את זה. אני זוכר את הקצינים שעמדו מולנו; הם היו ירוקים מכעס.
אז לא צעקנו “אני נשבע!", מה שנשמע ונראה כקרחת יער מוכת בילהרציה בלב יער ירוק וזקור. הכי נורא היה שהורינו ישבו בטריבונות כהורים מאושרים וגאים אחרים. כל הראשים הסתובבו לעברנו, כולל ראשו של מפקד הנח"ל אל"ם אשר דר, ושל צבינג'י סגנו, ושל דני, הרס"ר של מחנה 80. בתוך השאגה הגדולה שבקעה מכלל הבחורים החסונים, דמתה השתיקה שלנו לפתיל בוער של מקל דינמיט. אני מודה שלא חשבתי באותו רגע על אבי, שנלחם בכל המלחמות כולל זאת שחיכתה ערמומית מעבר לסיבוב. אין ספק שהיה לו קשה. הוא חשד בגרעין מהיום הראשון.
מעולם לא שיקרתי להוריי. ודאי לא בנושאים חשובים. אבל כאשר אבי עצר אותי בשביל חלוקי הנחל בכניסה לבית, הביט לי בעיניים וביקש שאבטיח לו שאני לא מעשן סמים, שיקרתי כמו גדול. הייתה אז חרדה ניאנדרטלית מסמים, ומה שאבי לא יידע לא יפגע בו.
עד היום אני מעריך את העובדה שלא שפטו אותנו במקום והמציאו עונש הולם. הייתי מוכן לכל התפתחות. לא היינו מתואמים בעניין השתיקה הרועמת. אבל היה אוגוסט, הטקס התארך, היה לנו חם ואיבדנו עניין. כאשר אמרו את מילות השבועה, לא שמענו את מה שנאמר קודם לכן, ולכן לא נשבענו כמו אוטומטים; שום דבר לא היה אוטומטי בעינינו באותם ימים.
עד היום אינני יודע כיצד הפכנו באבחה אחת מה"טרמולוס" ל"המי"; מהתחקיר שלי עלה כי כמו שלפעמים פורצים קולות ספונטניים מציבור משולהב, לפעמים הוא פועה בשתיקה. אני לא זוכר מול מי התנהל הבירור עם הצבא לאחר מעשה, אבל מתברר ששתיקה מידבקת.
כולם הביטו בנו, ואנחנו עמדנו כמו ארנבת שקפאה באורות מכונית; אלם קטטוני. חילקו את הרומ"טים והתנ"ך לשאר המחזור, צרו עלינו ולקחו אותנו לאחד הצריפים הבריטיים שנשארו מהמנדט. צה"ל נשאר עם עודף של רובים וספרים, והמפקדים היו חדורים בחובה משמעתית לשבור אותנו מהר או להקיא אותנו. איימו עלינו בפירוק הגרעין, בפיזורנו בכלל צה"ל, איומים על נח"לאים. שום דבר לא עבד.
עד שהגיע אלינו המרכז הנרעש מיד חנה, שחשש שאי אפשר לבנות עלינו כחקלאים בפוטנציה, והפציר בנו שלא נחרבן למשק את העתיד אחרי ששנים רבות לא אישר הצבא גרעין להשלמה בגלל נטייתו הפוליטית. הוא היה כה עצוב ומכמיר לב. שנכנסנו אחד אחד אל הצריף, מלמלנו את השבועה, לקחנו את הרומ"ט (איזה רובה מכוער) והתנ"ך, והבטחנו חגיגית שלעולם לא נשתמש בהם.
בטירונות קראו לנו בוגדים. לא כך ראינו את עצמנו. היו לנו חילוקי דעות לגיטימיים עם צה"ל. לא היו לנו מפעילים ממדינות אויב ולא חשבנו על עצמנו כעל בוגדים. הטירונות הייתה גיהינום. לא נמצאה פלוגה בכל הגדוד שהייתה מוכנה לקבל אותנו. המפקדים, מאחרון המ"כים ועד מפקד הבסיס, הביטו בנו בבוז צונן שלפעמים נמצא לו פורקן בטרטורים שונים. היינו הרבה במרפאה, לא מעט בעונשים; רוב הזמן המיטה הייתה עלינו ולא ההפך.
אחרי עשרה ימים קיבלתי דלקת בגיד אכילס. הרופא נתן לי חופן גימלים והורה לי לנוח. המ"כ אמר לי להזדיין ולרוץ עם כולם. כשחזרתי למרפאה, הרופא חטף עצבים. רופאים לא אוהבים שממרים את פיהם. הוא הזמין אמבולנס לרמב"ם ושם גיבסו לי את הרגל עד הברך. כשיצאתי מבית ההבראה על הכרמל, חזרתי לטירונות כאנתרופולוג. התבוננתי. מה שחימם את המ"כים. הלכתי עם קביים ונעל אחת.
כשסיפרנו את סיפורי האימה על הטירונות בבית, לא זכינו לאהדה. שוו בנפשכם: הורים מהפלמ"ח, אמא על אופנוע ואבא מלווה שיירות לירושלים, שבנם הופך לכבשה שחורה של צה"ל. גיסו של אבי היה קצין פרקליטות ראשי או פצ"ר, אני יודע את ההבדל אבל לא זוכר מה הוא היה; הוא שמע את פרטי האירוע המוחי שלנו ובישר לאבי כי הצבא מחפש דרך חוקית לפזר את הגרעין, אולי כדאי לחלץ אותי מההריסות לפני שהסטיגמה תתייבש על מצחי. פרץ ויכוח, אולי אחד המרים בין אבי וביני; מרוב כעס תלש אבי מקיר חדרי פוסטר של צ'ה גווארה שהיה תלוי עליו. את הכעס על חסמב"ה הוציא אבי על המהפכה הקובנית. היה בזה היגיון מסוים.
יחסית למוניטין הרעוע שלנו, עבר השירות בהיאחזות בשקט יחסי. לא הטרידו אותנו. החום ניצח את מוסר העבודה. הערבה הייתה טופוגרפיה שלא החזירה הדים. ממולנו הייתה גרופית. מדרום יטבתה, מעיין השוקו. כספק ההיאחזות נאלצתי לקום כל בוקר בעשר ולנסוע עם אדרי הנהג, לבסיס מזון באילת להביא אוכל, למצודה להביא דואר ולקנטינה על החוף לקרוא ספר בכיסא נוח.
בדרך כלל אני לא אוהב סיפורים בסדר כרונולוגי. אבל החיים בצבא, בעיקר בנח"ל, התקדמו במסלול קבוע: טירונות, היאחזות, מחלקת משק, אימון מתקדם, מלחמה, של"ת מאוחר. התגייס לנח"ל ולמד את הארץ. מקטורה עלינו לקיבוץ ברעם. לפחות על פי מראה עיניים, היו בברעם כל התנאים לחיים טובים.
קיבוץ מבוסס, טובל בירק. קטיף תפוחים ובית אריזה. גידול כותנה בעמק החולה. ברעם היו אמורים לחבב אותנו, אם לא לאהוב. אבל כמו בכל אחת התחנות שלנו, זימנו אותנו לשיחת מזכירות. אפילו הגישו קפה ושתייה קרה. דיברו איתנו יפה, כמו שמדברים אל אנשים מעורערים בנפשם. ביקשו מאיתנו לא לחבור למתנדבים, בקשה מוזרה אם חושבים לרגע מה אמור קיבוץ להיות, כדי לא ליצור חזית סירוב במשק. אלה היו הימים של הפגנות העקורים בבירעם ואיקרית, שברעם, איך לומר זאת, ישב על אדמותיהם.
היה סתיו גלילי ובערבים היה קריר. הסתדרנו בחדרים לחיי אישות מעורבים. גרתי בחדר עם שתי בחורות אמריקאיות מהגרעין. היה לנו ארון בגדים אחד, והיו בו חזיות רבות וקצת תחתונים שלי. אז עוד לא לבשנו תחתוני בוקסר, אלא את הלבנים האלה בגזרה של בגד ים. היה ביקור פתע ומסדר (מעניין למה דווקא בנח"ל, שהיה אמור להיות וודסטוק של צה"ל, אהבו מסדרים) של סגן מפקד הנח"ל, שכמובן לא היה מודע למגורים המעורבים שלנו. כך קרה שצבינג'י (אם אני טועה בשמו תקנו אותי, אבל הוא היה ג'ינג'י גבוה) מצא בארון, בחדר שמבחינתו הייתי אמור לגור עם שני חברים, חזיות שחורות ולבנות ותחתוני ביקיני. הוא לא הגיב טוב. הוא לקח את סמל המחלקה להסתודדות ושאל אותו מה לעזאזל קורה כאן. יש מצב שהם דנו בבעיית הטרנסווסטיטים בגרעין.
זה היה אירוע שנגמר בלא כלום; הוא גרם לנו להרגיש שאנחנו נהדרים ומהפכנים ומורדים. עשינו את העבודה אבל יותר היו חשובים לנו ערבי פונדו ויין. לאחד מאיתנו תמיד הייתה מכונית, ובה נסענו לצפת לקנות גרסה מקומית של גבינות שוויצריות. כעסנו שלא היה בצפת קירשוואסר (שיכר דובדבנים) שנחוץ לפונדו.
שריפה כזאת לא הייתה. התחלנו בקטן. היה חשוב לנו להסביר לחברי ברעם שכך לא מתנהגים. ביקשנו זכות דיבור באסיפת חברים, ואני התנדבתי לדבר. אחד הרגעים הגדולים של חיי. היה לי אז זקן של בחור ישיבה, לפחות מבחינתי, היה מין ניחוח קובני באוויר כאשר עמדתי מול החברים והסברתי באריכות איך וכמה נפגענו וכמה נוראה הייתה בעינינו ההתנהגות החזירית שלהם. החברים הרגישו כמו הרודן בטיסטה תחת מצור בהוואנה. באותו ערב הכרזנו על שביתה. למחרת גרעין יד חנה לא קם לעבודה. עברו שלושה ימי שביתה עד שהמידע הגיע למפקדת הגדוד בטבריה.
לילה, חושך. עלינו על המשאית. יריעות הברזנט היו מתוחות, כדי שלא נראה לאן אנחנו נוסעים. לא היה לנו מושג לאן. אף אחד לא אמר. תוך כדי נסיעה, עם עליות וירידות רבות, חל שינוי באיכות האוויר. מהקרירות והאוויר הצח של הגליל, נכנסנו ויצאנו מזרמי אוויר חמים וריחניים. מדי פעם לא היה לנו ספק שאנחנו עוברים בכפר ערבי. המשאית טיפסה בעלייה חדה ועצרה בג'אבל הכי קירח וגבוה בבקעה: מחנה פלס.
במחי שביתה אחת סופח גרעין יד חנה הפציפיסטי לסיירת נח"ל. מהמשאית הצעידו אותנו למשרדו של המ"פ. לקח שמו. כאן זה לא צחוק, נאם לקח, זאת לא היאחזות ולא מחלקת משק, אלא פעילות מבצעים. אנחנו שומרים על גדר הבקעה, אחראים לדרך הטשטוש ולפתיחת מוצבים. כאן יורים. יש חדירות. לא נסבול הסתה למרד. לא נרשה פעילות פוליטית.
נתנו לנו נעליים אדומות, כומתה שחורה וכנפי סיירת שהיה צריך זכוכית מגדלת כדי לראות אותן. היו לנו צירים, מארבי דגן, אימונים, פתיחת מוצבים ולילות ללא שינה. יצאנו צ'ה גווארה וגמרנו גורודיש.
אחרי המלחמה הצבא היה אובד עצות. מה עושים איתנו? כמה מהחברים עשו הסבה לשריון והמשיכו לשרת. השאר נשלחו ליד חנה. כמה מוזר שדווקא שם, אחרי שהסכמנו לחיות עם הסטיגמה, לא אהבו אותנו.
שנים מאוחר יותר, כסטודנט בסן פרנסיסקו, ביקשתי להתקבל לעבודה כמאבטח בקונסוליה. שלחו אותי לתחקיר שב"כ בדירה קטנה בתל אביב. השאלה השלישית הייתה: מה עשית ביד חנה? עניתי. כשחזרתי לסן פרנסיסקו, אמרו לי שהתפקיד ניתן למישהו. מתישהו, בגלל קשרים בשב"כ, גיליתי שהסיווג הביטחוני שלי נמוך. היה לי ויכוח גדול עם חבר מהשירות שטען שאני מבלבל את המוח עם הזיות שמאלניות. השב"כ לא מחזיק תיקים על ילדים טובים כמונו. שאני מוציא דיבה. סופו של דבר, הוא למד את הנושא והודה שטעה. היו תיקים עד שיעקב פרי אמר לזרוק אותם.
שנים אני מתעלם מהערך עליי בוויקיפדיה. למי אכפת. בהזדמנות החגיגית הזאת אני מבקש לתקן את אחת הטעויות: “בנעוריו חבר לפעילות בחוגים שבקצות השמאל ולכן התגייס לגרעין נח"ל שיועד לקיבוץ הקומוניסטי יד חנה". כותב הערך יסכים איתי שתנועת הצופים אינה קצות השמאל.
התרעות פיקוד העורף