לקראת תחילת הקריאה מחדש בתורה, הקורא הישראלי עומד שוב מול סיפור הבריאה. הוא מכיר אותו מילדות, משיעורי תנ״ך, מטקסים, מוויכוחים על אמונה ומדע ומאינספור פרשנויות. דווקא משום כך נדמה שאין בו עוד הפתעות. העולם נברא, האדם הוצב במרכזו, הגן נסגר בפניו - ואנחנו ממשיכים הלאה.
אבל במרחק מאות שנים ובקצה אחר של העולם היהודי, משורר בשם שאהין שיראזי העז לעשות את הדבר שאנו מתקשים לעשות: להחזיר לסיפור המוכר את הסיכון, את הצבע ואת הדמיון. לא הדמיון כקישוט, אלא הדמיון ככוח שמאפשר לנו לראות מחדש את הבסיס הראשוני שממנו נבנתה התרבות האנושית.
שאהין, שפעל בפרס במאה הארבע־עשרה, היה מן היוצרים הגדולים והנועזים של יהדות פרס. הוא לא היה רק משורר שכתב על נושאים יהודיים, אלא אמן שבנה מרחב תרבותי שלם: יהודי בשורשיו, פרסי בשפתו האמנותית, ומזרחי באופק הדימויים שלו. מפעלו הספרותי כלל יצירות אפיות רחבות יריעה, ובהן מחזורי שירה שהוקדשו למשה, לעזרא, לאסתר ולסיפור הבריאה. יצירתו האחרונה, בראשית־נאמה, הייתה גם הבשלה ביותר - יצירה שבה זיכרון, אמונה, מדרש ופנטזיה נפגשים בתוך חזון אחד.
הבחירה של שאהין בצורה האפית הפרסית לא הייתה עניין טכני. הוא הבין שסיפורים אינם מתקיימים רק באמצעות התוכן שלהם; הם חיים גם דרך הקצב, המוזיקה, הדימויים והגיבורים שהתרבות יודעת להתרגש מהם. הוא לקח את כלי האמנות של סביבתו והעמיד אותם לרשות הזיכרון היהודי. לא מתוך התנצלות, ולא מתוך ניסיון להיבלע, אלא מתוך ביטחון בכך שהיהדות יכולה להיכנס אל המרחב התרבותי הגדול של איראן - ולדבר בו בקולה.
זו אינה רק שאלה ספרותית. זו שאלה ישראלית מאוד: האם זהות מתחזקת כשהיא מסננת כל השפעה מבחוץ, או דווקא כשהיא מסוגלת לפגוש תרבות אחרת בלי לאבד את עצמה?
אצל שאהין, אדם הראשון אינו רק יצור תמים שנכשל. הוא דמות בעלת שיעור קומה קוסמי, כמעט מלכותי. האבות והמנהיגים אינם מופיעים כדמויות מאובנות מספר לימוד, אלא כגיבורים הנושאים עליהם זוהר, אחריות וייעוד. בכך שאהין מזכיר לנו אמת שהשיח הישראלי שוכח לעיתים קרובות: מסורת אינה מוזיאון. היא חומר חי, וכל דור רשאי - ואולי חייב - להלביש אותה בדימויים שבהם הוא יודע לחשוב ולהרגיש.
אחד הרעיונות המרתקים ביצירתו נוגע למאבק שבין האש לעפר. עזאזל, שנברא מן האש ומן האור, מביט באדם שנוצר מן העפר ומסיק שהחומר שממנו עשוי האדם מעיד גם על ערכו. בעיניו, האש נדמית נעלה: היא זוהרת, חמה, מרשימה ומיידית. העפר, לעומתה, נראה נמוך, כבד וחסר תהילה. אלא ששאהין הופך את נקודת המבט. העפר הוא שמחזיק, מקבל, מצמיח ונושא חיים. האש מכלה את עצמה; העפר מאפשר לאחרים להיוולד.
המסר הזה חורג הרחק מגבולות התיאולוגיה. אנחנו חיים בעידן שמקדש את הנוצץ: כוח, מהירות, ויראליות, ניצחון ונראות. כל מה שמרשים ברגע מקבל עדיפות על פני מה שבונה לאורך זמן. שאהין מציע סולם ערכים אחר: לא הברק קובע את ערכו של דבר, אלא יכולתו להכיל ולהצמיח. לא מי שממלא את החדר ברעש הוא בהכרח החזק ביותר, אלא מי שמסוגל לשאת חיים גם כשהם מורכבים, איטיים ולא פוטוגניים.
זהו גם שיעור חשוב על גאווה. הטעות אינה רק מרד בצו; היא טעות של ראייה. מי שמביט רק בחומר שממנו נוצר האדם מחמיץ את מה שניתן בו. מי שמודד אנשים לפי מוצאם, מעמדם או המראה שלהם, אינו רואה את האפשרות שהם נושאים בתוכם. עזאזל של שאהין הוא, במובן הזה, דמות אקטואלית להפליא: הוא נופל מפני שהוא יודע לסווג, אך אינו יודע לדמיין.
גם בגן העדן אין אצל שאהין נוסטלגיה פשוטה לעולם מושלם. החיטה נעשית סמל לידע שאינו ניתן בחינם. היא דורשת עבודה, התמדה, מלאכה והפיכת הטבע לתרבות. זו תמונה כמעט ציונית של דעת: לא ברק שמופיע מן השמים, אלא תבונה הנרכשת בעמל. גם הזוגיות האנושית מוצגת אצלו לא כאידיאל מופשט, אלא כיכולת לחיות יחד בתוך גוף, זמן, מגבלות וחומר. השלמות אינה נמצאת ברוח טהורה המרחפת מעל העולם, אלא בקשר שמצליח להתקיים בתוכו.
וכאן טמון כוחו המיוחד של שאהין עבור ישראל של 2026. במשך שנים סיפרנו לעצמנו סיפור מצומצם על התרבות היהודית: מזרח מול מערב, מסורת מול מודרנה, ישראליות מול גלות. שאהין מפרק את החלוקות האלה. הוא מזכיר שיהדות יכולה להיות עמוקה בלי להיות סגורה, נאמנה לעצמה בלי להיות חרדה, ומזרחית בלי להתנצל.
הוא גם מחזיר אל מרכז הבמה פרק שנדחק לשוליים: יהדות איראן. לא רק קהילה ששרדה, ולא רק תפוצה שיש לזכור בימי זיכרון, אלא עולם רוחני שיצר, חידש, דמיין והעניק לסיפורי היסוד שלנו שפה אפית משלו. זהו חלק מן הבית היהודי, לא נספח לו.
ראוי להזכיר בהקשר הזה את אנשי האמת ותומכי התרבות שפועלים בנאמנות לשימור המורשת היהודית־פרסית ולהנחלתה, דרך ארגון ״במה טובה״ (www.bamatova.org). בזכות אנשים ומשפחות כגון משפחת גנג׳י ומאהפר, הזיכרון הזה אינו נשאר בארכיון. הוא ממשיך לנשום, להגיע אל הדור הבא ולתבוע את מקומו הראוי בתוך התרבות הישראלית. מורשת אינה נשמרת מעצמה; היא זקוקה למי שמאמינים בה, משקיעים בה ומוכנים לשאת אותה אל העתיד.
לכן, כשנפתח שוב את ספר בראשית, אולי כדאי לא למהר אל הוויכוח הישן על פשט מול מדרש, אמונה מול מדע או עבר מול הווה. כדאי לשאול שאלה פשוטה יותר: איזה אדם אנחנו בוחרים לראות בתוך האדם? האם אנו רואים את העפר - את החולשה, המוצא והחומר - או את היכולת להפוך את החומר לכלי של חיים?
שאהין אינו מבקש מאיתנו לחזור לפרס של ימי הביניים. הוא מציע לנו לחזור אל הדמיון שממנו מתחילה כל יצירה - אותו כוח בסיסי שמאפשר לאדם לראות אפשרות במקום שבו אחרים רואים רק חומר, עבר או מגבלה. ובישראל, שבה הכול כבר נאמר על בראשית, ייתכן שהדמיון הוא הדבר החדש ביותר שאפשר לפתוח בו את השנה.
התרעות פיקוד העורף