שורשי תפיסה זו מצויים ביישוב הישן. יהודי ירושלים ראו בארץ ישראל בראש ובראשונה מקום של תורה, תפילה וקדושה. הם לא ביקשו להקים בה מדינה, אלא לקיים בה קהילה דתית תחת כל שלטון שיאפשר את חייה. מכאן נבע יחס מורכב לשלטון הזר: הוא אומנם לא היה רצוי כשלעצמו, אך לא התיימר להגדיר מהי יהדות. לעומת זאת, מדינה יהודית חילונית נתפסה בעיני רבים כאיום מסוג אחר – ניסיון להחליף את הזהות התורנית בזהות לאומית־מדינית.
ההתנגדות לציונות נבעה לא רק מחשש מחילון, אלא גם משאלה תיאולוגית: האם רשאי האדם ליטול לידיו את תהליך הגאולה ולכונן ריבונות יהודית לפני בוא המשיח? סוגיית "שלוש השבועות" במסכת כתובות, ובמיוחד הפרשנות שניתנה לה אצל האדמו"ר מסאטמר, סיפקה בסיס מרכזי לעמדה שלפיה אין "לדחוק את הקץ" באמצעות מרד באומות והקמת מדינה.
לאחר 1948 התפצלה התפיסה החרדית. אגודת ישראל והציבור הליטאי בחרו בפרגמטיזם: המדינה אינה קדושה, אך ניתן להשתמש במוסדותיה כדי להגן על עולם התורה. סאטמר והעדה החרדית, לעומת זאת, ראו בעצם הקמת המדינה בעיה תיאולוגית.
מכאן נובע הפרדוקס שממשיך להדהד גם כיום: בתפיסה חרדית מסוימת, שלטון זר יכול לשלוט בגופו של היהודי, אך אינו מגדיר את נשמתו. מדינה יהודית חילונית, לעומת זאת, עלולה לטעון להגדרה מחודשת של עצם משמעותה של היהדות.
המחלוקת היא בשאלה מהו הבסיס לקיום היהודי בארץ ישראל: ריבונות או תורה. עבור הציונות, העם היהודי זקוק למדינה כדי להיות עם חופשי בארצו. עבור תפיסת "תחת כנפי השכינה" הקדושה אינה נובעת מהכוח לשלוט בארץ. הריבונות, לכל היותר, צריכה לפנות מקום לקדושה שכבר שורה בה.
התרעות פיקוד העורף