הרמטכ"ל צודק בכל מילה שאמר. אבל השאלה הגדולה עד כמה דבריו של הרמטכ"ל הם מציאותיים בתרבות הארגונית של צה"ל ושל יתר גופי המודיעין והביטחון. מי שמכיר את התרבות בצה"ל יודע שמפקדים ובעלי תפקידים לא פתוחים לרוב לדעות אחרות, לאתגרים מבית, "לחכמולוגים", או למומחים מבחוץ. בטוח כאשר הדוברים והיועצים הם זוטרים בדרגה או במעמד.
מפקדים אוהבים להיות פוקדים. כאלה שדבקים בהחלטות וההבנה שהחוכמה והידע היא נחלתם. האמת שהצבא בנוי בבסיסו על כך. שהרי הציות לפקודות הוא הכרחי והסמכות שניתנת למפקד בקרב או בכל משימה אחרת היא כמעט אין סופית. לעיתים תכופות המפקד הוא בפועל הרמטכ"ל בשטח. כאשר כל האחריות לטוב ולרע היא עליו. האם הוא יכול לפתוח כל פקודה לדיון והצבעה? סביר להניח שלא.
צה"ל רק עכשיו מבין כי בידיו אוצר מבצעי בדמות התצפיתניות, שביכולתן ליצר מודיעין טקטי איכותי שעשוי לבנות תמונת מודיעין אסטרטגית. כעת ברור שאם ההחלטה של האלופים נדב לוטן ושלומי בינדר היתה מתקבלת לפני שלוש שנים וחצי סביר להניח כי אסון 7 באוקטובר היה יכול להימנע, או להתרחש באופן שבו צה"ל ומערכת הביטחון היו ערוכים ומוכנים לו טוב יותר.
הבעיה בתרבות הארגונית הקלוקלת היא רחבה והנגעים השליליים שפשטו במערכות הבטחון בשנים האחרונות הם לא קטנים ובודדים. המרכזיים והקריטיים הם קודם כל היהירות וחוסר הענווה. זהו החטא הגדול ביותר. העניין השני הוא לדעת לקבל אחריות וקבלת החלטות על בסיס מקצועיות ולא החלטות פוליטיות ארגוניות ומחוץ לארגון. והשלישית הוא למידה ותחקור אמת.
התרעות פיקוד העורף