העבר אינו עוד זיכרון דהוי, הוא הופך לציווי אקטיבי המטלטל את אמות הסיפים של ההווה. חטיפת המטוס דרך פריזמת יום השנה ל־7 באוקטובר איננה תרגיל מחשבתי או פילוסופי, כי אם ניתוח של מחיר החירות.
המטוס החטוף הוא מודל מוקטן של המדינה כולה, מתח גבוה שבין חוסר אונים מוחלט לבין תעוזה עילאית, בין גורל משותף של הלכודים במרחב סגור לבין היכולת להבקיע את מעטה האפלה באמצעות נחישות וערבות הדדית.
הנופלים במלחמה לא נפלו רק למען האדמה, אלא גם למען הרעיון שאין מפקירים אדם לגורלו, אנחנו ערבים זה לזה, אנחנו עם ויש לנו אחריות הדדית.
האתגר האמיתי של דורנו אינו טמון רק בשימור המורשת אלא גם בפענוחה מחדש ובהגדרתה מחדש. ביום הזיכרון ל־7 באוקטובר מתגלה הפער המכאיב בין העבר להווה. המטוס הוא מודל של שותפות כפויה, כזו שהולידה גבורה עילאית וכבוד הדדי בשם קדושת החיים. השאלה היא: האם אנו זקוקים לאויב משותף כדי לזכור את היותנו אחים?
הזיכרון אינו מצבה דוממת של אבן אלא אורגניזם חי, הנושם דרך החלטות שמתקבלות היום ויתקבלו לאחר הבחירות. אם ברצוננו להיות ראויים למחיר הכבד ששילמנו ואנחנו משלמים על חירותנו, עלינו לגזור מאירועים אלה לא רק גאווה לאומית, אלא בראש ובראשונה מחויבות בלתי מתפשרת ללכידות, לממלכתיות ולצדקת הדרך. חובה עלינו לשזור את רגעי הערבות ההדדית של ימי החרדה לתוך השגרה האזרחית. לאזן בין זכויות למחויבות, להקשיב לקולו של האחר ולהבין שללא שותפות פנימית, גם ניצחונות העבר המפוארים ביותר יאבדו את משמעותם.