אמצע הלילה, חושך כמעט מוחלט, רק קרן אור של הירח חודרת מבעד לחלון העץ העתיק שלא נסגר עד הסוף. ככה זה בבניינים שנבנו בתל אביב בתחילת שנות ה-20 ומוגדרים כיום כבניינים לשימור.
בזמן הקצר שבו הדירה הייתה ריקה היה נדמה לי שנשמתו של כל מי שגר כאן ניצלה את החלל הריק והקירות העירומים וקפצה לבקר. כשהגענו לנקות את הדירה, דברים מוזרים קרו: חלון נפתח מעצמו, ברז התחיל לטפטף פתאום, משב רוח משום מקום. הוא, שצוחק עליי כי הוא לא מאמין בעל-טבעי, נאלץ לראות אותי מבעירה קטורות ומבצעת טקסים כדי לסמן גבולות וטריטוריה במקום החדש.
לפעמים אני תופסת אותה בוהה בנקודה מסוימת בחלל החדר. תמיד זו אותה בלטה ואותה הנקודה. אני מנסה להבין אם היא רואה ושומעת דברים שהעין והאוזן האנושיות לא מצליחות לתפוס. יש לה ריטואלים מוזרים לפעמים שקורים רק באמצע הלילה. פעם מצאתי אותה מפטרלת בכל הפינות בסלון לפני שהיא נשכבת בחזרה על המזרן שלה.
לפעמים אני מתבוננת בה ונפעמת מכך שהיא יודעת בדיוק מה שלה. היא יודעת איפה מתחיל הבית שלה ואיפה הוא נגמר. היא יודעת מתי מישהו מתקרב יותר מדי. היא יודעת מתי צריך לנבוח ומתי אפשר להניח את הראש ולחזור לישון. היא לא מנהלת משא ומתן על הגבולות שלה.
אני, לעומת זאת, ביליתי לא מעט שנים בניסיונות להבין איך להיות נעימה יותר. איך לא להפריע. איך להבין אחרים, להתחשב, לוותר קצת, לפתוח דלת גם כשלא באמת רציתי שמישהו ייכנס.
יש קסם במבנים היסטוריים, אף שלפעמים הם כל כך ישנים, עד שהם על סף התפוררות. ועדיין, הם מורכבים מפתרונות טבעיים, כמו החלון שבנוי בצורה כזו שדרכו נכנסת בריזה בשעה מסוימת אחר הצהריים וחודרת קרן אור בבוקר ומעירה בלי שעון מעורר. ניצול משאבים של ממש בלי להתערב יותר מדי בטבע, ומי היה מאמין שבחודש ספטמבר יהיה אפשר לשבת בסלון בלי מזגן ובלי להזיע.
הכלבה לא מתרשמת מהטכנולוגיה. היא יכולה לישון שלוש שעות ברציפות ואז לקום בחמש לפנות בוקר ולהחליט שיש משהו חשוב מאוד שהיא צריכה לבדוק במטבח. לפני כמה ימים היא עמדה ככה שוב באמצע הסלון ובהתה באותה נקודה קבועה. הסתכלתי לשם גם אני. כלום. הסתכלתי עליה. היא הסתכלה עליי כאילו מנסה להסביר לי משהו. אולי היא באמת ראתה שם משהו שאני לא יכולה לראות. ואולי, כמו שכבר קרה לי מאז שהגיעה לכאן, היא פשוט עמדה לשמור על משהו שאני עדיין לא למדתי לשמור עליו בעצמי.
התרעות פיקוד העורף