חשבתם פעם למה אנחנו אוהבים כל כך את חודש החגים, כלומר לא במובן הדתי אלא במובנה של החופשה שהם כופים עלינו? אנחנו אוהבים את ההפוגה מהצורך לקבל החלטות.
אני יודע שזה עלול להישמע קצת פילוסופי ומטרחן, אבל תהיו איתי לעוד רגע ואני מבטיח לא לחפור יותר מדי, אלא לנסות להציף משהו שיושב על כולנו.
אנחנו נדרשים לקבל מאות החלטות ביום, מהבנאליות ביותר כמו מה למרוח בסנדוויצ'ים של הילדים לבית הספר ועד למשמעותיות יותר, כאלה שנוגעות לשינוי דרמטי במהלך הקריירה, שלא לומר בחיים האישיים: להינשא, להתגרש, להביא ילדים לעולם.
גם מי שהאציל חלק מהסמכויות להחלטה על ייצוג אלוהי בחייו (אם על ידי פרשנות אישית לכתובים או מה שנפוץ יותר, על ידי מתווך, איש דת) אינו נמלט מאחריות אישית ומבחירה, שהיא מוטיב משותף לכל הדתות (אם תרצו, האותיות הקטנות בחוזה שרבים מאיתנו חותמים עליו עם חברת הביטוח השמיימית).
"עם תפקיד גדול, באה גם אחריות גדולה", גורסת הקלישאה על כל הטיותיה ומתכוונת לכך שאנו נדרשים לקבל יותר החלטות "חשובות" ככל שרם הדרג.
מדובר בחצי אמת, ולא רק מפני שהקשר ההדוק בין חשיבות התפקיד למידת האחריות הופר בברוטליות שכזאת אחרי 7 באוקטובר (הן על ידי כמה מלובשי החליפות והן על ידי רבים מלובשי המדים), אלא גם מפני שכל אחד מאיתנו מופקד על חיים: לרוב על חיי ילדיו, לפעמים גם על חיי הוריו הקשישים, על רווחתם ואושרם של בני הזוג ועוד.
נכון הוא שלטעות בשיקול הדעת של רמטכ"ל או ראש ממשלה עלולה להיות השפעה על חיי אלפים, לעיתים אף מיליונים, ובכל זאת, גם החלטה על חייך שלך לבדם, היא ה-100% שלך.
לא תמיד אנחנו מקבלים אחריות על הבחירות שעשינו בחיינו, בעיקר על הרעות שבהן. ראו למשל כמה אנשים שבחרו בחירות לא מוצלחות בתחום המקצועי והפיננסי, מנכסים לעצמם יושר והגינות כתירוץ לכישלון. כלומר, הייתי יכול להרוויח יותר, אילו הייתי מוסרי פחות. במקרים בודדים זה נכון, אך לרוב מדובר בקשקוש שנועד לא רק להסיר מאדם אחריות לגורלו, אלא אף להאדיר את הטעות, לתת לה תוקף מוסרי יותר.
הייתי ממשיך עוד, אבל נדמה לי שהעיקרון מובן. להחליט, ועוד יותר מכך לקבל אחריות אמיתית על החלטות רעות, זה עסק די מתיש. לכן אנו מתרפקים על חודש של חופשות כפויות שמפריד בין ההבטחות שהבטחנו לעצמנו בדמות החלטות משנות חיים שקיבלנו ערב השנה החדשה, להתחלת הפירעון שלהן, אחרי החגים. כפי שעשינו בתחילת השבוע, ביום הראשון ה"אמיתי" של השנה.
בשנה שעברה שיתפתי אתכם בשתי החלטות שלקחתי על עצמי, שתיהן קשורות לפן הפיזי בחיי. באחת עמדתי מעל ומעבר למשוער, באחרת נכשלתי כישלון חרוץ.
לפני כשנה הבעתי כאן את המשאלה לאכול פחות ולהתאמן יותר. בחלק השני של המשפט הצלחתי ביג טיים: בכל יום שבו מצב הים וגובה הגלים מאפשרים זאת, אני שוחה למעלה משעה (!), ולאחרונה אף הגדלתי לעשות ועברתי קורס לשיפור סגנון השחייה שלי.
בחלק הראשון של ההחלטה ההיא נכשלתי בגדול. בחיי שניסיתי לאכול פחות, אבל אני פשוט אוהב מדי אוכל. מחומוס ועד פיצה, מסלטים (במלרע) ועד תבשילים, מלחם ועד פסטה. זו אולי הסיבה לכך שאיני מצליח לרזות, למרות שגרת האימונים הבריאה שלה התמכרתי בהנאה.
גם במישור הנפשי נחבטתי בין שני קצוות: אחד שהתעלה מעבר לכל ציפייה שהייתה לי (והיו המון) שקשור לאהבה שהעזתי להכניס לחיי. האחר, שבו עוד לא הצלחתי לשקם לגמרי את ההשלכות שהיו להחלטה ללכת אחרי הלב, זאת אף שהקדשתי לסוגיה כמעט כל תא פנוי במוחי.
"בחירות גורליות" מכנים את מה שנעשה בעוד פחות משלושה שבועות בקלפי. האמת? הן חשובות, אפילו חשובות מאוד, אבל בחירות גורליות באמת הן חלק מחיי היומיום שלנו, עם כל הכבוד (ויש!) למדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף