דמעות של מלאכים | נתן זהבי

זה התחיל בחביתה. בוקר רגיל ב"הנרייטה", בית הקפה בפינת ארלוזורוב והנרייטה סאלד בתל אביב, קרוב לדירה שגרתי בה באותה תקופה. בחורה צעירה התקרבה לשולחן בהליכה של מי שמסלול התצוגה הוא הבית הטבעי שלה ועל הפנים חיוך ממזרי, כאילו היא כבר יודעת עליך משהו שאתה עוד לא יודע.

הזמנתי ארוחת בוקר "דייגים", ככה היה כתוב בתפריט. נכנסתי לפרטים, כמו שרק זקן קפדן נכנס לפרטים: שתי ביצי עין שרופות בצדדים; פטרוזיליה ובצל בסלט; שמן זית בצלוחית נפרדת; שני חצאי לימון טרי. היא עמדה מעליי, לא רשמה מילה, חייכה ואמרה שהכול יגיע כמו שביקשתי. שנים של ארוחות בוקר במסעדות בתל אביב לימדו אותי שבשלב הזה פריט אחד, שניים או שלושה הולכים לאיבוד, ושעד שהם מגיעים הביצה כבר קרה והמצב רוח איתה. הכול הגיע. מושלם, עד חצי הלימון האחרון.

היה בשיחות האלה הרבה צחוק, והיה בהן גם עצב, מהסוג שאנשים צעירים מספרים רק למי שהם לא חייבים לו כלום. יום אחד היא הודיעה לי שהיא נרשמת לקורס תפירה. למחרת הבאתי לה את ערכת התפירה של אמא שלי ז"ל. ראיתי עליה שזו מתנה שהיא לא ציפתה לה.

במשך כשנתיים הצטברו כ-500 שעות חומר, ורובן אינן דרמה אלא חיים שנעצרו באמצע: כביסה, גינה, ארוחות שישי, שתיקות ארוכות ליד השולחן. ישבתי מולן עם ידיעה שעוד לא הייתה ברשותן. אני יודע איך זה נגמר. התיאטרון היווני קרא לזה "אירוניה טרגית", המצב שבו הקהל יודע את מה שהגיבור עוד לא יודע. על הבמה זה כלי אומנותי משוכלל, מול פנים של משפחה אמיתית זה עינוי. בכל פעם שהן מנתחות פירור מידע או מדמיינות את הרגע שבו עדן תיכנס בדלת, אנחנו יודעים איך זה נגמר.

אני יושב עם הג'וני ווקר השחור ושחור לי על הנשמה. אני לא שולט, והדמעות נשפכות. חלקן צונח לכוס הוויסקי. קוקטייל של וויסקי ודמעות הוא קטלני.

מה שהסרט מראה זה את הצד השני של המנהרה, את מה שחוסר הידיעה עושה למי שנשארו למעלה. החדשות ניזונות מאירועים, ואילו משפחה של חטופה חיה חודשים ארוכים בתוך היעדרו המוחלט של אירוע. בבקרים שבהם קמים לאותו חוסר, בטלפונים שמקפיצים את הלב ומתבררים ככלום. האחיות סיפרו פעם שלכל ארוחת שישי הן לקחו איתן סט בגדים נוסף בשבילה, ליתר ביטחון, אם פתאום תופיע. שום נאום פוליטי לא אמר על השנה ההיא את מה שאמרה השקית הזו, שיצאה איתן מהבית כל שבוע וחזרה איתן כל שבוע.

באותה שנה קרה דבר מעוות: ככל שעדן נעלמה מחייה של משפחתה, היא נעשתה נוכחת יותר בחייהם של כל השאר. הפנים שלה היו על כל קיר. עמדתי פעמיים בכיכר החטופים עם השלט שלה, ואנשים ניגשו ושאלו ושאלו. אני, שלא הצלחתי לעצור את החטטנות בנימוס, הפסקתי לבוא. רק בדיעבד הבנתי מה הרתיע אותי שם. הפוסטר הוא כלי מאבק, והוא עשה את שלו, אבל הוא גם מקפיא אדם בתמונה אחת, בחיוך אחד, בגיל אחד, והופך אותו לרכוש ציבורי.

כשאני הסתכלתי על השלט, שמעתי את הצחוק מ"הנרייטה", ואיפשהו בפנים זה העניק לי תחושת בעלות קטנה: אני, לפחות, באמת הכרתי אותה. הסרט ניפץ גם את זה. הוא הראה לי צדדים בעדן שלא ידעתי שקיימים בה, והבנתי שהכרתי מלצרית מבריקה וחברה להפסקות סיגריה, ולא הרבה מעבר לזה. ככה זה בין בני אדם: אמא מכירה בת, אחות מכירה אחות, חברה מכירה חברה, וזקן טרחן מכיר בחורה שזוכרת בעל פה איך הוא אוהב את החביתה. כל אחד מחזיק פיסה אחת. כל עוד האדם חי, הפיסות ממשיכות להתחבר. כשהוא נרצח, הן קופאות, וכל גילוי חדש מגיע כבר בזמן עבר, בלי אפשרות לשבת מולה ולהגיד לה שלא ידעתי עליה חצי דבר.

את הלילה שלפני הבשורה אני זוכר בבהירות מטרידה. חלמתי שרוצחים אותה במנהרה, והתעוררתי מקול הצעקה של עצמי, שטוף זיעה. כשסיפרתי לחברים, הם אמרו שהתחרפנתי. בשבת התחילו השמועות, ולקראת הערב הגיע האישור. בפעם הראשונה בחיי הבנתי מה פירוש המילה התמוטטות.

ב-14 באוקטובר, בעוד שבוע, עדן הייתה אמורה לחגוג 27. מאחר שאני יודע שנורא אהבה אופנועים, נשבע לכם שאם הייתה חוזרת מהשבי הייתי קונה לה מתנה אופנוע מפואר, אף על פי שאני מתעב אופנועים.

"תמצאו אותי, טוב?" היא זעקה בטלפון. "יורים בי... תפסו אותי". השיחה נותקה.

היה הייתה פעם מלצרית צעירה ומקסימה בבית קפה "הנרייטה" שלא רשמה את ההזמנה ולא שכחה שום דבר. היה לה חלום לתפור בגדים לסרטים ותיאטרון ולהיות מדריכת פילאטיס - קראו לה עדן ירושלמי. עכשיו היא מלאך שמרחף אי שם בחלל ומשקיף מלמעלה על עולמנו האכזר והמגעיל.

מה זאת אהבה...