זה קרה בהולנד, בעת הקרנת הבכורה האירופית של הסרט, שתעסה טענה על הבמה שהתעלם לגמרי מהטבח. אבל הקהל ההולנדי לא התרגש מדברי האם השכולה. להפך. הם החלו לצעוק לעברה: "Shame on you!". והמילים האלה שלהם דקרו אותי כמדקרות חרב. כי גם אם נניח שהקהל שצפה בסרט רואה בישראל כרוצחת עם, ולא אהב את העובדה שתעסה הפריעה באמצע ההקרנה, עדיין, עומדת מולכם אישה שאיבדה את היקרים לה מכל - עובדה שאתם לא יכולים שלא לדעת, היא מספרת על כך באופן מפורש. ואתם צועקים לה שתתבייש? זאת התנהגות שלא קשורה בכלל לאידיאולוגיה, אלא מגיעה ממקום הרבה יותר עמוק ורגשי.
זו לא תגובה טבעית לסרט נהדר, אלא אירוע עם קודים שבטיים ממש. ואז, כשמישהו מנסה לקלקל את פסטיבל ההיטהרות המוסרית הזו עם עובדות, או - השם ישמור - עם מורכבות, הוא הופך לנאשם. ומביא עליו קריאות נזעמות. בייחוד כשהוא עצמו ישראלי, כמו תעסה. שהרי בהיותה ישראלית היא אמורה להיות חלק מהאשם הקולקטיבי ברצח עם - על פי תפיסת אותם צופים. אז איך רוצח עם מציג עצמו פתאום כקורבן? זה מבלבל. ולכן מרגיז. ומרגיז עוד יותר, כי אי אפשר להתעלם באמת מאישה שעומדת על הבמה, ומספרת שבעלה ובנה נרצחו בידי אנשים שהם חלק מ"בני האור". אז מה עושים? מנסים להשתיק. להדחיק. להתעלם.
אל תבלבלו אותנו עם עובדות, שמקשות על החלוקה בין שחור ללבן. שהרי, גם אם כל פרטי האירוע עדיין לא ברורים, מה שכן ברור הוא שטייס ממוצא מוסלמי ניסה לגרום להתרסקותו של מטוס מלא ישראלים שעשה את דרכו לישראל. והאסון הזה נמנע הודות לגבורה של ישראלים ושל טייס הודי - יליד העולם השלישי - שנלחם כדי להציל אותם. מקבץ של פרטים שפשוט לא מסתדרים עם תפיסת עולם אולטרה־פרוגרסיבית וחד־ממדית. אז מה עושים כדי להתמודד עם הסתירה? מנסים להעלים אותה. ולטעון שכל הסיפור הוא המצאה.
התרעות פיקוד העורף