בתקופה האחרונה נראה טראמפ מרוחק מעט. בקושי מדבר על ישראל. ממעט לדבר על נתניהו. אפילו כשנשאל ישירות אם הוא תומך בו, השיב ביובש שהוא "לא מתערב" ושהוא "לא שמע דברים רעים על איזנקוט". כשנתניהו נסע לניו יורק לאו"ם, טראמפ הספיק לברוח חזרה לוושינגטון לפגוש את נשיא סין. לא באמת היו אילוצי לו"ז.
ההסבר המקובל לכל אלה עד כה היה פשוט. טראמפ לא רוצה להפסיד את הקונגרס. מחירי הנפט גומרים למפלגה הרפובליקנית את הקמפיין. מחירי הנפט הם קריטיים לא רק לתעשייה ולצרכני הנפט הגדולים, אלא גם לקצה - לתושב הרגיל שמתדלק את הרכב שלו בתחנת דלק. בניגוד לישראל, שבה יותר ממחצית מחיר הדלק בתחנות התדלוק מורכב ממיסים, מה שמאפשר "ספיגה" של עליית מחיר הנפט על ידי המדינה, בארצות הברית עליית המחירים מגולגלת ישר למחיר לגלון בתחנות הדלק, שמתעדכן ברמה יום-יומית. את מיליוני המתדלקים מדי יום הרבה יותר מעניין כמה שילמו הרגע על טנק מלא, והרבה פחות - אם המלחמה באיראן צודקת או לא צודקת.
לכן האשמה, שמהודהדת בתקשורת ובאופוזיציה האמריקאית בלי הרף, על כך שישראל גררה את ארצות הברית למלחמה לא לה באיראן, עלולה לעלות לטראמפ בבחירות. הנשיא האמריקאי מבין את זה, ומעדיף להרחיק את עצמו מישראל כרגע. עד שיהיה משוחרר מהשיקולים הפוליטיים הבוערים כשבחירות האמצע יהיו מאחוריו.
"הציוני" ביידן
ההערכה של נתניהו הייתה שמה שלא עשה יום הזיכרון הראשון ולא עשה יום הזיכרון השני לא יוכל לעשות יום הזיכרון השלישי. כי החלוקה לתמיכה והתנגדות כבר הייתה. מי שתומך בממשלה עד עכשיו ימשיך לתמוך בה. מי שמתנגד לה - ימשיך להתנגד לה. אילו חידושים יביא איתו יום הזיכרון השלישי שיהפכו את הקערה על פיה? לא יקרה. ואכן לא קרה. כל האירועים קרו, הדוברים נאמו, הפוליטיקאים זעקו. האולפנים רעדו, ודבר לא השתנה.
טבח שבעה באוקטובר הוא הנורא והמחריד שקרה על אדמת ארץ ישראל. במאורעות תרפ"ט, שבהם פרעו ערביי האזור ביהודים שגרו בארץ ללא ממשלה או צבא בכלל, נרצחו כעשירית ממספר הנרצחים באותו יום מר ונמהר בשמחת תורה לפני שלוש שנים. ההפתעה הייתה מוחלטת. לא הצבא, בטח לא הממשלה, ידעו מה עומד להתרחש. אף אחד ממקבלי ההחלטות והנוגעים בדבר לא ידע בוודאות שאלפי מחבלים עזתים עומדים לפלוש ליישובי דרום הארץ, להרוג, לשרוף ולכבוש כל מה שנקרה בדרכם - ושמר את המידע לעצמו. אף אחד. לא ראשי צה"ל והשב"כ, ולא ראש הממשלה ושר הביטחון.
יש שאלות אחרות, לגבי ניתוח לא נכון של המציאות, או אי-חיבור הקצוות, או קונספציה שהייתה חזקה מהכול, אבל בשורה התחתונה - אם אחד מהגורמים הנ"ל היה יודע שזה מה שעומד לקרות - זה לא היה קורה. אבל הם לא ידעו, וזה קרה. למרבה הצער והזוועה.
באופן כללי, אם מתעלמים לרגע מהשעות הראשונות, שבהן הציבור לא קיבל עדיין מענה ראוי ומהשאלה למה לא הוקפצו כוחות בתוך שעה-שעתיים בהיקפים משמעותיים, כולל מטוסים ומסוקים, ואחרי שאחרון המחבלים עזב את המקום, בין שנהרג, נעצר או ברח לעזה - כלל הדרגים ראו את אופן הטיפול בעזה עין בעין. לכולם היה ברור שעזה לא תוכל להישאר כפי שהייתה. שחמאס לא יוכל להיות שוב על גדרות היישובים היהודיים, חמוש מכף רגל עד ראש, באין מפריע.
אלא שזמן קצר אחרי שהחלה, ואחרי המראות הדרמטיים של חיילי צה"ל בעומק העיר עזה, של בית החולים שיפא, שהפך לבסיס טרור תת-קרקעי ענק, ובית הפרלמנט ובתי הממשל העזתיים שנכבשו, אחרי שני עשורים שבהם כף רגל של חייל יהודי לא נכחה במקומות האלה, היו כאלה שהחליטו שדי להם במה שנעשה, וכעת צריך להחזיר הכול לקדמותו. היה אחלה סבב, חמאס למד לקח, וכעת צריך להשיב את החטופים, לרוקן את בתי הכלא ממחבלים, ולסגור את הבסטה. עד הפעם הבאה שיחליטו לבצע את הטבח, הרצח, האונס והשרפה הבאים.
כשזה לא קרה ונתניהו הודיע שהוא ממשיך, החלה מכונת הרעל לעבוד בשיא עוצמתה. מדי יום הואשם נתניהו בהפקרת החטופים, בהימשכות המלחמה משיקולים פוליטיים, ובהמשך גם החלו להאשים אותו בגרימת מוות לשווא של חיילי צה"ל שנהרגים ברצועה במלחמה ללא תכלית.
אבל למתנגדי הממשלה זה לא שינה דבר. הם המשיכו להטיל את האשמה אך ורק על נתניהו. אפילו כשיצאו עסקאות חטופים לפועל, ונתניהו שחרר מחבלים ועשה דברים שישראל מעולם לא הייתה מוכנה לעשות במסגרת משא ומתן לשחרור חטופים, כמו עצירת המלחמה לפרקי זמן ממושכים ואף נסיגות זמניות ועוד, וגם כשהדבר חולל משבר פוליטי של ממש, כשעוצמה יהודית פרשה מהממשלה בשל כך - המשיכו הרעלנים בשלהם ותקפו את נתניהו על הפקרת חטופים ועל מלחמה פוליטית. לא זו אף זו - נתניהו הואשם על ידם שעצם המשך המלחמה פוגע בחטופים וגורם לחמאס להרוג אותם מנקמה.
שני שקרים מנופצים
מקגורק מספר שחמאס בכלל לא רצה בהתחלה לשחרר את החטופים, ובכל פעם שהסכים לעסקה, בעסקאות שכן יצאו לפועל, היה זה רק אחרי שישראל דחקה אותו לקיר באמצעות לחץ צבאי אגרסיבי. וכך ניפץ גם את השקר השני. עוד אמר שהסיבה האמיתית שביידן לחץ על ישראל להפסיק את המלחמה, כולל הצעד העוין של אמברגו נשק, הייתה פוליטית. ביידן חשש שהימשכות המלחמה תפגע בו בבחירות לנשיאות, ולכן רצה לעצור אותה בכל כוחו.
זה כולל גם את רוב רובם של כלי התקשורת המרכזיים, ברוב האולפנים, המהדורות המרכזיות והעמודים הראשונים של העיתונים, ואת מטה משפחות החטופים הכללי, שזכה לבמה נרחבת להטיף את משנתו לכל עבר, בתקשורת, ואפילו בכנסת - שאותה הציף מדי יום בכל דיון ובכל ועדה. זו לא הייתה רק דרישה לגיטימית לעצירת המלחמה והליכה לעסקה, זה היה קמפיין רעיל ושקרי, שכלל אמירות נבזיות והפצת בדותות. מכונת רעל אמיתית שלא עצרה ולא פסקה לרגע.
כל הישגי המלחמה עד כה לא הושגו בגלל איזנקוט, ליברמן, בנט ולפיד, אלא הם הושגו למרות איזנקוט, ליברמן, בנט ולפיד. אני מדבר על מעל 60% משטח הרצועה שבהם לא מורשה להסתובב אפילו ערבי אחד; על ראשי חמאס כולם שחוסלו; על חיזבאללה, שגם ראשיו חוסלו; על צה"ל, שהעמיק אחיזה בעומק לבנון, שגם בה לא מורשה להסתובב אפילו ערבי אחד ולהתקרב לגבול; שלא לדבר על איראן, שחטפה זעזוע שלא דמיינה אי פעם שתחטוף, לרבות חיסול מנהיגה העליון. איזנקוט, ליברמן, בנט ולפיד רצו לעצור. נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' רצו להמשיך. והם המשיכו.
אם היה מנהיג אחד לאופוזיציה שהיה בזמן אמת הולך נגד הזרם העכור של הציבור שאליו הוא משתייך - ומכריז בזמן אמת שאין ללכת לעסקה מופקרת ושצריך להשלים את המלאכה עד הסוף, הוא יכול היה כעת לגרוף את כל הקופה. בנט, נגיד. או ליברמן. הם מציגים את עצמם כימין. מה היה אכפת להם כשהם מחוץ לממשלה (ובנט בכלל היה מחוץ לכנסת), בלי שום לחץ שמופעל עליהם - לא על ידי ביידן, ולא על ידי האג ולא על ידי אף אחד - לומר שהם רוצים להמשיך את המלחמה עד הניצחון. שאי אפשר ללכת לעסקה שמשמעותה נסיגה מעזה וכבילת ידי ישראל מלפעול בה, לפחות עד ההפרה הבאה של חמאס (נגיד עוד טבח כזה או אחר). אבל בזמן אמת לא היה שם מנהיג כזה. להפך, הם אמרו שכן צריך ללכת לעסקה. שכן צריך לעצור את המלחמה.
עכשיו, אותם איזנקוט, ליברמן, בנט ולפיד, שרצו לעצור, מתאוננים על כך שעדיין לא הושגה ההכרעה. והם מבטיחים שאם ייבחרו - יכריעו. איך בדיוק? אם בזמן שלא הופעל עליהם שום לחץ כבר נכנעו, איך יפעלו כשכן יתחילו להפעיל עליהם לחץ. בניגוד אליהם, איזנקוט לפחות אומר את האמת. הוא הבטיח שאם ייבחר, ישלים את הכניעה שאותה דרש עוד ערב פרישתו מהממשלה, וימסור את עזה כולה לערבים. לחמושים שאינם חמאס שיתאמנו במצרים או דבר עוועים כזה או אחר, שניכר ממנו שדרך הנסיגות וההסכמים המדיניים עדיין מובילה אצלו.
התרעות פיקוד העורף