הדוח הזה שקע מהר מאוד אל תהום הנשייה, כמו דוחות אחרים של מבקר המדינה; איש כבר אינו סופר אותו. מתברר כי גם אם המבקר אכן גילה את ההזנחה הפושעת של אבטחת טיסות זרות לישראל, לא הייתה לכך שום השפעה על התנהלות משרד התחבורה ומדינת ישראל.
אני זוכר היטב את הימים ההם. היינו אז, במערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה, מקבלים את דוחות מבקר המדינה עם אזהרה: "אמברגו עד יום ג', שעה 16:00". בימים עד לפרסום הייתה המערכת כולה נכנסת לפעולה: בוחנת את הדוח, יוצאת לשטח, מצלמת, מחפשת עדויות ותגובות. עבודה עיתונאית. ואז, ביום העי"ן, בשעה ארבע, היה עובר זעזוע על השירות הציבורי בישראל.
פרסום הדוח היה תמיד נקודת ציון בדרכם של ארגונים ואנשים בשירות הציבורי. הגופים המבוקרים היו נכנסים למגננה, רבים עם העיתונאים, מגיבים, נעלבים, וגם, כן, גם מאוד זהירים ונמנעים מלהתעמת עם הדוח. איש לא רצה לריב עם מבקר המדינה. ברוב המקרים היה הדוח מתקבל בהכנעה, בהרכנת ראש: ראינו, קיבלנו, קראנו, יש לנו עמדה שונה מהמבקר, אבל נבדוק ונתקן. היו ימים.
מבקר המדינה, אף שאינו ניחן בסמכויות ביצוע, אמור לבדוק את הממשלה, את מערכת הביטחון, את הרשויות המקומיות, את החברות הממשלתיות וגופים ציבוריים נוספים. תהליך הביקורת נמשך חודשים ארוכים ומתפרסם בתאריך מיועד מסוים. אולם התהליך אינו נעצר אז. המבקר ממשיך בביקורות נוספות, מה שנקרא "בדיקות מעקב", כדי להבטיח כי הערותיו וביקורתו אכן טופלו כהלכה.
כל זה במדינה תקינה ובמערכת ציבורית שרגישה, כפי שצריך, לביקורת מכל סוג שהוא. לא בישראל 2026; כאן הביקורת הייתה לקישוט, למטרד קל, זבוב שמנפנפים אותו בתנועת יד, אוושה קלה בחדר. אגב, אם באותו יום, יום הפרסום, התרחש אירוע חדשותי חשוב, דוח המבקר היה נדחק לשולי החדשות ונעלם כעבור 24 שעות. כמובן, לאנחת הרווחה של המבוקרים.
אנחת רווחה בשירות הציבורי
העקרונות שקבע היו ביקורת בזמן אמת, פרסום שמות מבוקרים, הטלת אחריות אישית ודרישה למסקנות אישיות. מתגעגעים. בדרכו, היה מיכה לינדנשטראוס אימת השירות הציבורי. הוא התריע והוא הרתיע. הוא אכן לא חשש להטיל מסקנות אישיות, ובכירים בשירות הציבורי אכן חששו ממנו.
מתניהו אנגלמן לא אכזב את נתניהו. הוא היה בנוי למידותיו. הוא הכריז מראש כי אינו מתכוון להטיל אחריות אישית על ממלאי תפקידים, כולל פרסום שמותיהם - אותו נשק חד שאכן היה בידיו - והסתתר מאחורי ביטויים כלליים. אף שהיו לו דוחות חריפים, הם נשארו מסורסים, שכן לא היה ניתן לדעת מי האנשים המעורבים, וממילא - אם באו איתם חשבון או יבואו בעתיד. עובדה היא כי התהודה של דוחות מבקר המדינה נחלשה, כמו מעמדו הציבורי. המערכת הציבורית התנערה ממנו בשמחה.
בלי סמכויות ויכולות
7 באוקטובר אכן הרעיד את המדינה, כולל את מבקר המדינה, ומתניהו אנגלמן יצא מעט מן הקליפה שלו והחל לחקור יחד עם צוותו המקצועי את המלחמה ואת המערכות השונות שהיו קשורות בה. אבל המהלך הזה לא היה תמים כלל ועיקר. בעצם, הוא שיחק לידיו של נתניהו, כי הוא מילא, לכאורה, את החלל העצום של ועדת חקירה ממלכתית.
נתניהו היה יכול להיתמם, כפי שעשה בימים האחרונים, ולומר: "הנה, הרי המבקר חוקר". אבל נתניהו ידע כי למבקר אין סמכויות וגם יכולת לבדוק את המהלכים הצבאיים והמדיניים שקדמו למלחמה, והרי אלה השאלות החשובות, ולא, עם כל הכבוד, בריאות הנפש, מרכזי החוסן או אפילו הנפגעים. אלה נושאים חשובים אבל הליבה נשארה - מה קרה ב-7 באוקטובר.
המכשול הבא שעמד בפני אנגלמן, ואותו לא הצליח לצלוח, היה, כמה מפתיע, בית הדין הגבוה לצדק. המפגש היה ביוני 2024. בג"ץ לא "קנה את הסחורה" והדגיש כי יש הבדל בין "ביקורת", שבתחום תפקידו של המבקר, לבין "חקירה". רצונם של המבקר ושל נתניהו להחליף חקירה בביקורת היה שקוף. העליון קרא את התמונה והבין מה עומד מאחוריה - בעיקר לדלג מעל בית המשפט העליון ולבטל את סמכותו למנות ועדת חקירה ממלכתית לחקר היום הנורא ההוא.
אבל כאן שוב נכנסו נתניהו, הממשלה והכנסת לתמונה: לא רוצים את ראבילו? הם שאלו, אז לא צריך. יו"ר הממשלה ויו"ר הכנסת החליטו לעכב הצבעה חדשה למבקר המדינה.
עכשיו, אוקטובר 2026, אין בישראל לא מודל לינדנשטראוס, לא מודל שפירא, אפילו לא מודל אנגלמן. אפילו הביקורת המתונה, המפייסת, של אנגלמן, כבר אין לה יותר מקום. התהליך הושלם: אין מבקר מדינה במדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף