"לא רצו לשמוע מאיתנו", הוא אמר. באותה השנה, אותו כתב עת פרסם מאמר רחב שטען שהיקף ההרג בעזה כתוצאה מהמלחמה יגיע ל־186 אלף איש, בשל מגוון סיבות, שמן הסתם הוכחו כמופרכות לחלוטין. מאז, מצב החוקרים הישראלים רק החריף - הם מודרים מפרסום בכתבי עת מקצועיים, בעוד המחקרים על "רצח עם" הם רבים.
אביחי אדרעי, דובר צה"ל לשעבר בשפה הערבית, הסביר השבוע את המצב באופן מאוד מדויק: למרות המכה החזקה שספג חמאס, תודעת ההפסד לא נצרבה בעזה. התמיכה בעזה אכן הרקיעה שחקים, בעוד התמיכה בישראל צנחה לשפל מסוכן וחסר תקדים. בדיוק כמו שאסור היה לנו להאמין לפני 7 באוקטובר שהכל בסדר וחמאס מורתע, היום ישראל לא יכולה לזלזל בעובדות האלו.
גם לאחר שלוש שנים מאז האירוע, האסטרטגיה של ישראל בזירת התודעה פשוט איננה. יש מי שמנחם את עצמו בכך ש"עדיף לנצח במלחמה הקינטית מאשר במלחמת התודעה", אבל מי קבע שצריך לבחור רק באחת משתי האפשרויות? הרי הניצחון בשטח אינו שלם ללא הניצחון התודעתי. ראשית, משום שניצחון אמיתי תלוי בתודעת ההפסד של האויב, שמבין שלא משתלם לו לתקוף. שנית, כי המיאוס מישראל אינו מטופל ומציב אותנו בסכנה ביטחונית. הצגת ישראל כפושעת מעודדת את אויבינו, ומסכנת את יכולתנו לרכוש נשק בעתיד. מי שלא מבין את השתלבות הקינטיקה עם זירת התודעה - לא כשיר להחזיק כאן במושכות. זה מפחיד.
הכלל הוא די פשוט
ארגון "בשער" קרא למנהיגי אקדמיה בכל העולם למתוח קווים מוסריים ברורים בעניין "חגיגות" 7 באוקטובר. קווים ברורים הם אכן האתגר של העידן הזה, שבו לכל אחד יש מיקרופון ויכולת בלתי מבוקרת להשפיע על ההמונים. אבל הקווים האלו דרושים גם אצלנו, במיוחד נוכח הז׳אנר הבזוי החדש, הבלתי נתפס, של השתלחות במשפחות שכולות מסיבות פוליטיות.
לאף אחד אין זכות לנזוף ביוכבד ליפשיץ, שנחטפה לעזה בגיל 85 ואיבדה שם את בעלה, רק כי אמרה שהרגישה מופקרת. על אחת כמה וכמה משפחת ביבס עם התינוקות הג׳ינג׳ים, שהפכו בעל כורחם לסמל של הטבח. אנחנו לא רוצים לחזור למדיניות ההכלה לאויבים שהולכים ומתעצמים על הגבולות, אבל כן רוצים לחזור למדיניות ההכלה המוחלטת כלפי משפחות שכולות. הכלל הוא די פשוט - מותר להן להגיד הכל, ואנחנו שותקים נוכח הכאב שלהן, גם אם זה חורה לנו. אין יוצאים מהכלל.
לכן אסור לאפשר למטנפים מקצועיים שמשתלחים גם באנשים שאיבדו את היקר מכל, להיות "גיבורי תרבות". אין בהם תרבות והם לא גיבורים, ולא ממש משנה מה התירוץ להתנהגות הפוגענית, או אם מישהו טינף לפניהם והם רק "החזירו".
כשאנשי הג׳ורה הופכים לסלבס, סימן שהחברה חולה. קל לנו לראות את זה כשמדובר בטאקר קרלסון, מארק רופאלו או ג׳ון מקלמור - אנחנו מצפים שהם ישלמו מחיר על השנאה שהם מפיצים. אבל דמויות כאלו קיימות גם אצלנו. גם כאן הכלל הוא די פשוט - מי שחוצה את הקווים אדומים האלו צריך לשלם מחיר. אם הוא לא מפוטר מעבודתו מטעמי רייטינג, כל אחד מאיתנו יכול לפטר אותו בכך שנפסיק להקשיב, להגיב ולצפות בתכנים שלו.
בציון שלוש שנים לטבח, המטרה של כולנו היא לחזור לערכים המשותפים. אי אפשר לדרוש דרך ארץ רק מיריבים פוליטיים - צריך לדרוש אותה מכולם, וכל אדם צריך לדרוש אותה גם בעצמו. חברה חפצת חיים היא כזו שהתגובות הפרועות בה הן חריגות, שיש בה קווים אדומים, ושעל החצייה שלהם משלמים מחיר.
על מה הם מגינים?
אפשר להבין את מי שאומר שישראל צריכה לחקור את עצמה, גם בהיבט האנושי של הנזק שנגרם לאויבינו במהלך המלחמה. ישראל אכן צריכה לשמור על צלם אנוש למען החברה והערכים הפנימיים שלנו. אבל "נז"א" הוא תעמולה אנטי־ישראלית, ולא תחקיר שיאפשר לישראל לבחון את עצמה. מי שרוצה להגן על עיתונות צריך להבדיל בין תחקיר רציני לבין תעמולה שרוכבת על גלי השנאה. גם כאן, אנחנו צריכים לשרטט מחדש את הקווים אדומים שלנו.
מרבית הישראלים יצאו נגד הסרט, אבל היו עיתונאים שיצאו להגן על ה"יצירה". בעידן הפוסט־אמת, צריך לשאול את אותם עיתונאים מבולבלים - על מה אתם מגינים? על החופש לשנוא את ישראל באצטלה של מוסר? אתם באמת לא רואים מה קרה בעולם בשלוש השנים שחלפו? מי שאינו מסוגל להבחין בין עיתונות מקצועית לבין רפש מניפולטיבי, לא מגן על עיתונות אלא תורם להרס שלה.
רובנו יודעים שאנחנו הטובים בסיפור הזה, והתסכול מכך שאפילו לא נתנו פייט לנרטיבים נגדנו הוא עצום. גם מול הסרט הזה, מי שממשיכים להגן על ישראל הם האזרחים. הסרט שנקרא "נז"א הסיפור האמיתי" הוא הברקה, ותודה ליוצרים שעשו אותו. הוא כבר הגיע לעשרות מיליוני צפיות ועוד היד נטויה. מי שיחפש את סרט השנאה המקורי ימצא תחת אותו השם גם את התשובה הישראלית הראויה. ממש כמו במקרה המטוס החטוף של פליי דובאי, מזל משמיים שאזרחים הם אלה שבסוף עשו את העבודה.
עם כל התסכולים האלו, האופוזיציה הייתה אמורה לקחת את הבחירות הקרובות בהליכה, אבל ההתנהלות הקולקטיבית של המפלגות מאכזבת, והקמפיין לא מספיק מחודד. עדיין - חובה להעניש בקלפי ממשלה שנכשלה. יותר מכל, דרוש כאן דם חדש. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ממשלה שתחזור לזלזל ברבים מתפקידיה, כי זה מה שיביא אותנו לאסון הבא.
התרעות פיקוד העורף