מספיק עם המשחקים: מדינת ישראל זקוקה להכרעה אחת בבחירות

אפילו נכנסתי לתוך המכולה הצהובה, המפויחת, שבה איבדנו רבים כל כך. הקשבתי בלב נחמץ להורים, לאחים ולבני המשפחה. חיבקתי אותם, ובעיקר הבנתי עד כמה היה חשוב להם שנדע. ואנחנו לא נשכח. לא את הפנים. לא את השמות. לא את החיוך. והיה עוד דבר שהשאיר בי אור קטן. הגיעו כל כך הרבה אנשים טובים. גם מנהיגים בפוטנציה. הם לא רק עברו, סימנו וי והמשיכו הלאה. הם עמדו, הקשיבו, חיבקו, ישבו עם המשפחות ועם כולנו, והתמסרו לרגע הלאומי, הכואב והרגיש הזה.

וזה, דווקא עכשיו, חיזק אותי. חשבתי לעצמי כמה זה שונה מהביקורים החטופים שאנחנו מכירים היטב בחודש האחרון של קמפיין בחירות. הרי אני יודעת מניסיוני בדיוק איך זה נראה. והפעם הרגשתי שיש מי שבאמת שומע, מקשיב ואכפת לו. אנחת רווחה קטנה נפלטה ממני.

אבל הבחירות כבר נושפות בעורפנו, ומי יודע מה עוד מצפה לנו עד סוף החודש. אחרי המטוס שניצל באורח פלא בזכות נחישותם של אחינו, אחרי עוד תקרית קשה בעזה או בלבנון, או טירוף זמני מכיוון איראן, צריך להיות מוכנים לכל תסריט.

ובינתיים הקמפיינים מתקדמים בעצלתיים. אני מודה: אני לא כל כך מבינה איזה מסר כל אחד מהטוענים לכתר באמת רוצה להעביר. וזה תמוה בעיניי. כי השטח בוער, הציבור מחכה לבשורה, מחכה למשהו שאפשר להיאחז בו, אפילו בסלוגן אחד שיצליח לעורר רגש, תחושת שייכות, אולי אפילו את אותו אקס פקטור קטן שיגרום לנו לומר: בו אני בוחר. עליו אני סומך.

ואפרופו פתק, אפילו את האותיות החדשות של המתמודדים עוד לא למדנו. בעיניי זה כמעט מחדל. איך אפשר לבקש מאיתנו לבחור כשעוד לא נתנו לנו את האותיות ישר בפרצוף? מעין תרדמת כזאת באוויר.

איזו הצגה

בינתיים המכונית שלי החליטה להעמיד אותי במקום. על הצג הופיעה ההודעה: "דעתך הוסחה". כן, גם המכונית שלי סוקרת אותי ולא תמיד שבעת רצון מהנהיגה שלי. והפעם היא צדקה.

הכותרות, הסקרים, הגושים, הבעד ובעיקר הנגד, הצליחו להסיח את דעתי ולזרוק אותי הרחק, אל הילדות הקסומה שלי בירושלים. אל השכונה שבה גדלתי, שבה נחשפתי לתרבויות, למנהגים ולטעמים כל כך שונים מאלה שהכרתי בבית הליטאי שלנו. שם הייתה מטילדה, השכנה מלמטה, יפהפייה מצרית אצילית, בשמלות ארוכות עד הרצפה, עם עגילי זהב כבדים, שתמיד צבטה קלות בלחיי ואמרה לי בצרפתית: "Très jolie".

ושם הייתה דפנה, או כפי שאני קראתי לה, דפנוצ'קה. בכל יום שישי יצאתי למסע טעימות של הבורקיטס של אמה רחל, בזמן שאביה צעד במתינות לבית הכנסת. ופעם בחודש היינו צועדים בהתרגשות לבית העם לראות הצגה. ושם באמת פגשנו את העם. עולים מכל כך הרבה ארצות, שפות שונות, דתיים וחילונים, אנשים שהגיעו ממקומות שונים כל כך, ובכל זאת ישבו יחד באותו אולם. הייתי מרותקת. ובסוף ההצגה כולנו עמדנו ומחאנו כפיים. כולנו.

היום אני כבר לא בטוחה מה קרה ל"בית העם" שלי. איך הגענו לשסעים כל כך עמוקים? למילים כל כך קשות? לפעמים אפילו לשנאה יוקדת? אולי בגלל זה המועקה. ואולי דווקא בגלל זה גם התקווה.

בשבוע שעבר, כשסיימתי את הופעתי ב"פסטיבל מספרי סיפורים", שאל אותי יוסי אלפי: "יונה, מהי התכונה החשובה ביותר שצריכה להיות לראש ממשלה?".

עניתי לו בלי לחשוב פעמיים: "מְחַבֵּר". לא זה שצועק הכי חזק, לא זה שמבטיח הכי הרבה. לא זה שמצליח לייצר את הגוש הגדול ביותר של "בעד" מול "נגד". מחבר. אני רוצה לבחור במי שיידע לחבר אותנו מחדש זה לזה. להחזיר לשיח שלנו קצת הקשבה, קצת חמלה, הרבה אחריות – ובעיקר את ההבנה שאפשר לחלוק, בלי לשנוא.

מי שיחזיר לנו את הערבות ההדדית, את התחושה שאנחנו שייכים לאותו סיפור, גם כשהדעות שלנו שונות. כי אולי זה מה שחסר לנו יותר מכל: לא עוד מנהיג שינצח את הצד השני, אלא מנהיג שיזכיר לנו שאנחנו לא הצד השני. אנחנו אותו עם. אותו בית.