בריתות ביטחוניות אינן נבחנות בטקסי חתימה, אלא ברגע שבו הטילים מגיעים. יחסי שלום נבחנים גם ברגע שבו צריך לעמוד בפומבי לצד השותף. במזרח התיכון נוצר דפוס נוח מדי: מבקשים מישראל, בתיווך סנטקום, מודיעין, טכנולוגיה וסיוע ביטחוני, אך כאשר מגיעה שעת ההצבעה בזירה הבינלאומית - היד נגדה קלה להפליא. בין שיתוף הפעולה בחדרים הסגורים, שעליו מדווחים לעיתים קרובות, לבין ההתנהלות באור היום נפער פער שישראל אינה יכולה להמשיך לקבל כדבר מובן מאליו.
כשהסכנה מתקרבת, ישראל הופכת לפתע לכתובת מעשית. בתקשורת דוּוח לאחרונה על מגעים בתיווך סנטקום (פיקוד המרכז האמריקאי) לקבלת סיוע מודיעיני ישראלי נגד החות'ים ולהגנת יעדים אסטרטגיים בסעודיה. כאן מתגלה האבסורד: היכולות הישראליות רצויות מאוד, אך ההכרה הפומבית בערכה של ישראל נותרת עניין שאפשר לדחות. את העזרה מבקשים עכשיו, את המחווה המדינית דוחים לעתיד שאינו מגיע.
לכן יש להיזהר מההדלפות החוזרות שלפיהן נורמליזציה עם סעודיה היא רק שאלה של זמן. צורך במודיעין אינו הכרה בישראל, ומפגש חשאי אינו שגרירות. ייתכן שהאינטרסים מקרבים, אך אין הצדקה להפוך כל שיחה ביטחונית לחגיגה מדינית. כל עוד ריאד מבקשת ליהנות משיתוף הפעולה מבלי להעניק לו ביטוי גלוי, הדרך בין מכה לירושלים נותרת ארוכה הרבה יותר מכפי שמספרים לנו.
אלא שהבעיה אינה מוגבלת למדינות שטרם כוננו יחסים עם ישראל. דווקא ירדן ומצרים מציבות שאלה חריפה: מה משמעות הסכמי שלום כאשר שיתוף הפעולה מתקיים לצד התייצבות חוזרת נגד ישראל בזירות מדיניות? שלום אינו מחייב הסכמה על כל פעולה ישראלית. הוא כן מצדיק ציפייה להגינות, להבחנה בין ישראל לאויביה ולנכונות לחרוג מדי פעם ממקהלת הגינויים האוטומטית.
הסכם שלום אינו יכול להישאר מסמך שמפעילים רק כשהוא מועיל. כאשר ישראל נתפסת כשותפה נחוצה בענייני ביטחון ויציבות, ראוי שהדבר ישתקף גם בשפה המדינית ובהצבעות הבינלאומיות. אי אפשר לבקש ממנה להתחשב ללא הרף ברגישויות הפנימיות של שכנותיה, ובאותה נשימה להתייחס לרגישויותיה ולאזרחיה כאילו אינם ראויים לשום התחשבות.
בשלות לנורמליזציה?
הצבעה נגד ישראל אינה בהכרח הצבעה נגד עצם קיומה, וכל החלטה מחייבת בחינה לגופה. דווקא משום כך, הדרישה היא לשיקול דעת עצמאי ולא להתייצבות אוטומטית. היכן הנכונות להתנגד לנוסח חד-צדדי? היכן הדרישה שהייתה מתבקשת בזמנו להזכיר את החטופים? מדוע לא לדבר על איומי איראן להשמיד את ישראל? היכן הגינוי נגד ארגוני טרור? חברות נבחנת גם ביכולת לומר בפורום עוין דברים שאינם נוחים לקהל. שותפות המתקיימת רק כשנוח היא שותפות מוגבלת מאוד.
המטוס נחת בסעודיה, והנוסעים הוחזרו לישראל בטיסה חלופית. אלא שהסעודים סירבו לאשר טיסת חילוץ ישראלית. אנשים שעברו טראומה נוראה ביקשו לשוב הביתה, וגם בשעה הזאת נשמר המחסום המדיני. סעודיה אפשרה את נחיתת המטוס וסייעה בטיפול באירוע, אך מדוע לא ניתן היה לאפשר גם חילוץ ישראלי? אם אפילו מחווה הומניטרית מוגבלת נתקלת בסירוב, על איזו בשלות לנורמליזציה מדברים?
גם מהאמירויות, שעשו צעד מדיני חשוב בכינון היחסים, ראוי לצפות להוקרה פומבית של הישראלים שהשתתפו בהצלה. השלטונות שיבחו בצדק את גבורתו של הטייס ההודי, אבל מילה אחת לא הוזכרה בנוגע לארבעת הגיבורים הישראלים שהצילו את המטוס על נוסעיו. הישגי הסכמי אברהם יוצרים ציפייה גבוהה יותר גם מהאמירויות. אמירת תודה אינה סיכון אסטרטגי, והכרה בגבורה ישראלית אינה ויתור על עמדה מדינית. מי שמסוגל לשתף פעולה עם ישראל צריך להיות מסוגל גם להעניק לישראלים את הכבוד המגיע להם.
ישראל צריכה להסיק מסקנות מעשיות. אין הכרח להפסיק סיוע המשרת גם את ביטחונה, אך אסור להעניקו מתוך הרגל, התרפסות או תקווה עמומה שיום אחד יכירו לה תודה. יש לבחון כל שיתוף פעולה מול התמורה: הגנה על אזרחים, מחוות הומניטריות, התנהלות נקיית כפיים במוסדות בינלאומיים והתקדמות מדינית. לא כל מידע מחייב תמורה מיידית, אבל מערכת יחסים מתמשכת מחייבת מאזן ברור של אחריות והדדיות.
למדינות האזור יש אינטרסים ולחצים פנימיים. גם לישראל יש. היא אינה חייבת לממן בכישוריה את הנוחות המדינית של מי שמבקש את עזרתה בסתר ומתרחק ממנה בפומבי. כבוד לאומי אינו תחליף לשיקול אסטרטגי, אך גם שיקול אסטרטגי אינו הצדקה למחיקתו.
הגיע הזמן להציב את הדרישה הזאת בשיחות עצמן, להצמיד לה יעדים ולעקוב אחר ביצועם. הבטחות מעורפלות על עתיד טוב יותר אינן תמורה לסיוע בהווה. מבחנה של שותפות הוא הנכונות לשאת באחריות.
ישראל אינה פילגש שהן מנסות להסתיר בשעה שמחסדיה המודיעיניים והאחרים הן מבקשות ליהנות. מי שרוצה את עזרתה צריך להיות מוכן לגלות כלפיה גם הגינות, כבוד והדדיות.
התרעות פיקוד העורף