כעבור שנים, בשנת 2017, חזר המחוקק אל סעיף 7א והוסיף את המילים החשובות: "לרבות בהתבטאויותיו". בכך ביקש להבהיר שגם התבטאות של מועמד עשויה להקים עילת פסילה. ובכל זאת, גם לאחר התיקון השער נשאר כמעט סגור.
ואז הגיע 7 באוקטובר. אנחנו עדיין מדממים. ישראל כולה שרויה בעלטה ובאימה. הפצועים עוד נאבקים על חייהם, משפחות מחפשות את יקיריהן, אחרים עדיין מתחבאים בממ"דים ואינם יודעים אם יבוא חילוץ. אנחנו חובשים את פצעינו, מבכים את מתינו, מחפשים את ילדינו, ועדיין איננו מבינים את גודל האסון שנחת עלינו. הדם רותח, הלב מסרב להאמין, והמדינה כולה מנסה להבין מה אירע לה.
ובתוך כל התופת, ביום שלאחר הטבח, כשעשן עוד עולה מן היישובים והקרבות עדיין מתנהלים, בחר אבו שחאדה לפרסם את הדברים שהפכו לימים ללב ההליך נגדו. המאמר פורסם ב-8 באוקטובר 2023, יממה בלבד לאחר מתקפת חמאס.
והתיק הגיע אל תשעת שופטי העליון. ואז, לראשונה, היה נדמה שהגלגל מסתובב, אבל במקום להסתובב עד הסוף, הוא נעצר רגע לפני פסק הדין. וכאן חייבים לשאול שאלה פשוטה: לשם מה קיים ההליך?
החוק לא קבע שוועדת הבחירות תחליט, ואחר כך בית המשפט ינהל שיחה עם המועמד וינסה להגיע להסדר שייתר את ההכרעה. המחוקק קבע מנגנון שיפוטי: ועדת הבחירות המרכזית מחליטה, וכאשר היא פוסלת מועמד, החוק קובע שהחלטתה טעונה אישור של בית המשפט העליון. לא המלצה. לא שיחה. לא "רוב מסתמן". אישור.
וגרוע מכל, אין אפשרות לבחון אם הרף שקבע ברק לפני רבע מאה עדיין עומד על כנו לאחר 7 באוקטובר, או שהמציאות השתנתה. וזה מחזיר אותי לסיפור הגדול יותר.
שאלה של שוויון
דווקא משום שההליך כל כך חריג, דווקא משום שהוא נוגע בליבה של המשחק הדמוקרטי, דווקא משום שההכרעה יכולה להוציא אדם מרשימת המועמדים, אין דרך רצינית יותר להתמודד עם הסוגיה מאשר הכרעה שיפוטית פומבית ומנומקת.
ואילו כאן, בעניינו של מועמד ערבי, נוצר מסלול אחר. לא נאמר לו: אתה רשאי להתמודד. לא נאמר לו: אינך רשאי להתמודד. נאמר לו, למעשה: הסר את מועמדותך ונחסוך את ההכרעה. זו אינה שאלה של אהדה לאבו שחאדה. גם לא שאלה של אהדה לבית המשפט. זו שאלה של שוויון בפני הדין.
ויש כאן אירוניה כמעט בלתי נתפסת. כל השנים נאמר לנו שפסילת מועמד היא צעד דרמטי, מסוכן, שיש לנקוט אותו רק במקרים נדירים ביותר. והנה, דווקא כאשר התברר כי התוצאה המסתמנת בקרב השופטים היא אישור הפסילה, בית המשפט ויתר על ההכרעה. מדוע? אולי משום שהנשיא עמית ביקש למנוע תקדים. אולי משום שהרכב השופטים חשש מהשלכות הרוחב. אולי משום שהעדיף שהמועמד עצמו יוותר. אבל בדיוק בשביל זה יש פסק דין.
בית המשפט אינו אמור לחשוש מן התקדים שהוא עצמו יוצר. הוא אמור ליצור אותו כאשר החוק מחייב אותו להכריע. המשפט אינו רק התוצאה, הוא גם הדרך שבה מגיעים אליה. חז"ל אמרו דברים חריפים בהרבה. על הפסוק: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא" (דברים א, יז), דרשו בספרֵי: "משיתגלה לך הדין אי אתה רשאי לשתוק".
קשה לחשוב על מקור מדויק יותר לרגע הזה. כי פסק דין בעניינו של אבו שחאדה לא היה צריך להיות רק פסק דין בעניינו של אבו שחאדה. הוא היה צריך להיות פסק דין על סעיף 7א. על משמעות המילים: "תמיכה במאבק מזוין". על משמעות המילים: "במפורש או במשתמע". על התיקון שהוסיף המחוקק את המילים: "לרבות בהתבטאויותיו". ועל הרף שקבע ברק.
ומעל הכל, הוא היה צריך להשיב על שאלה אחת: האם גם בשנת 2026, אחרי כל מה שקרה כאן, עדיין כמעט בלתי אפשרי לפסול מועמד לכנסת, גם כאשר המחוקק כבר אמר במפורש שהתבטאויותיו הן חלק מהמשוואה?
עכשיו לא נדע, כי לא ניתן פסק דין. וזה אולי הדבר המטריד ביותר בפרשה הזאת. לא משום שאבו שחאדה התמודד. לא משום שהוועדה פסלה. ואפילו לא משום שהעליון הסתמן כמי שעומד לאשר. אלא משום שברגע שבו היה בית המשפט העליון צריך לדבר אל העם, הוא בחר שלא לכתוב. ובמשפט, לפעמים השתיקה אינה היעדר תשובה. היא התשובה שמסרבים לכתוב.
התרעות פיקוד העורף