אבינתן אור לימד אותנו ב"עובדה" את השיעור החשוב שכבר שכחנו | אריה אלדד

2,000 היה עם ישראל בגלויות, וכמעט בכל אותן השנים הללו חי כשהוא מנותק מזרם ההיסטוריה. הוא לא השתתף במלחמות ובשינויים הפוליטיים בתוך המדינות ובין המדינות. ברוב השנים – היה רק קורבן פסיבי לרדיפות והגליות ועלילות דם ופוגרומים ושחיטות המוניות ומעשי זוועה. היהודים ניסו שתדלנות, כסף, הפעילו יועצים ומקורבים לשלטון, הרכינו ראש או נמלטו מארץ לארץ, מן הפח אל הפחת.

היו גם תקופות רגיעה ופריחה ושגשוג, שהתחלפו בגל רדיפות חדש. היו רבים שמתו "על קידוש השם", שלא הסכימו להמיר דתם ולהתכחש לאמונתם, שעלו על המוקד ומתו במיתות משונות. רוב יהודי הגלות קיימו את צו חכמי ישראל אחרי כישלון מרד בר כוכבא "שלא לעלות בחומה". שלא למרוד באומות העולם. גיבורי התרבות של העם בגלויות היו גאוני התורה, הפילוסופים והמשוררים, המקובלים והצדיקים - לא דוד אלרואי ולא שלמה מולכו או דוד הראובני, שביקשו להקים צבא יהודי ולשחרר את ארץ ישראל מידי הכובשים המוסלמים.

אבל עם שיבת ציון בימינו, עם העליות הציוניות ש"עלו בחומה", ועם ההיתקלות בהתנגדות הערבית - נזקק העם לגיבורי מלחמה, דמויות לחיקוי, כדי לחנך נוער. הם גאלו מהעבר את יהודה המכבי ובר כוכבא, ואת שמשון ושאול ודוד. לוין קיפניס כתב לפני מאה שנים "איש היה בישראל בר כוכבא שמו... הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור", ובחנוכה שרו "מי ימלל גבורות ישראל".

אבל גם גיבורים בני ימינו נדרשו, וכך כתב אבא חושי ב־1920: "בגליל בתל חי טרומפלדור נפל, בעד עמנו בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל". גיבורי המרידות בגטאות וחנה סנש וחבריה הצנחנים זכו לתהילת גיבורים אחרי השואה.

אבל למרות הצורך הלאומי בגיבורים - רוב גיבורינו לא זכו להכרה בחייהם או סמוך למותם. גיבורי ניל"י זכו להכרה רק אחרי מלחמת ששת הימים, כשהופרכה עלילת הדם של "השומר", עת נמצאו עצמותיו של אבשלום פיינברג ברפיח וכשהתפרסם ספרה של דבורה עומר "שרה גיבורת ניל"י". גם גיבורי אצ"ל ולח"י, ובהם עולי הגרדום, היו שנים רבות "הפורשים" המגודפים והנרדפים. ורק בעשורים האחרונים זכו להיכנס אל היכלי התהילה.

במלחמת העצמאות העקובה מדם התחוללו קרבות גבורה רבים, ובהם, מעטים מול רבים, נתגלו בנו גיבורים מופלאים, שבזכותם קמה המדינה, שרדה וניצחה. אבל המדינה הצעירה, שיצרה לראשונה כלים להכרה ממלכתית בגיבוריה - הייתה קמצנית מאוד בחלוקת אותות הוקרה והצטיינות. בתום המלחמה הוכרזו רק 12 לוחמים "גיבורי ישראל". ועד היום – גם לאחר כל פעולות התגמול, המבצעים והמלחמות, אחרי קדש וששת הימים וההתשה ויום הכיפורים ומלחמות לבנון - רק 40 מלוחמינו זכו לעיטור הגבורה. האחרונים הוענקו לפני למעלה מ־50 שנה.

אבל אין ספק כי אחרי מה שקרה לנו בשמחת תורה תשפ"ד ההוא - המדינה תהיה חייבת לתקן את העוול הזה. גם בדיעבד. מאות מעשי גבורה מופלאים מאותם ימים נודעו לנו מאז. אלו שהצילו רבים בגופם, השליכו עצמם על רימונים, או תפסו את הרימונים והשליכו על המחבלים - ואלו שרק מתוקף צו פנימי קמו מבתיהם הרחוקים והשלווים, כשלעיתים רק אקדחים בידם, וחשו אל התופת, להציל. המדינה חייבת להכיר בגיבוריה, חיילים כאזרחים.

היו אלפי מעשי גבורה. ויש חשש מפיחות התואר וזילות ערך הגבורה. הרי בשפת הדיבור ובתקשורת, בספרות ובשירה יש שימוש יתר אינפלציוני במילה הזו. אולי החלה בכך המשוררת מרים ילן שטקליס, שזכיתי להכיר בילדותי כשכנה ברחוב אברבנאל בירושלים, כשכתבה ב־1941 את "דני גיבור": "אמא אמרה לי, דני, ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון". והיום - כל יולדת היא "גיבורה", וכל מכור לסמים שנגמל –"גיבור". אין מכס על מילים.

ובכל אלו לא שמעתי ולא קראתי גם סיפור אחד שהיה יכול להשתוות לסיפורו של אבינתן אור. הם היו קבוצה מגובשת של לוחמים שהיו כלואים יחד, במחנות מעצר ובתי סוהר של האימפריה הבריטית, מדינת חוק. הם זכו גם לראות אור שמש ואפילו לביקורי משפחות. הם תכננו יחד, חפרו יחד, ברחו יחד. בקבוצה קטנה או גדולה.

אבינתן אור נחטף בידי כנופיית מחבלים רוצחים - וראה בעיניו מה הם עוללו. בכל 738 ימי שביו לא פגש אף חטוף אחר, ואיש לא היה יכול להעיד כי הוא חי. חוטפיו יכלו לרצוח אותו ולהעלימו. הוא ידע זאת. גם הם. והוא הוחזק בקצה מנהרה אפלה בעומק האדמה. בלא לדעת היכן הוא, ואם זה יום או לילה. נתון לשרירות ליבם הרצחנית של המחבלים. ברצותם – יקבל אוכל ומים. ברצותם - יספוג מכות והשפלות והתעללות. מכל היבט אובייקטיבי אין בידו שום אפשרות להשפיע על גורלו, וחייו תלויים לו מנגד, אבל את הרצון החופשי לא יכלו לקחת ממנו. והוא החליט שלא יהיה קורבן פסיבי. שהוא ייטול את גורלו בידיו וינסה להימלט.

כשצפיתי בתוכנית, למדתי מיהו גיבור. דיין שאלה אותו אם לא כעס על הוריו, שהיו מראשי המתנגדים לכל עסקה שתהיה כרוכה בשחרור מחבלים או הפסקת לחימה. ואבינתן אמר שאחרי שחרורו הודה להם. ודאי שרצה להשתחרר, אך לא רצה בחופש אם מחירו הוא שמישהו אחר יהיה קורבן החטיפות הבאות שיתומרצו בעסקאות עם המחבלים.

הגבורה של אבינתן היא לא רק אישית. היא לאומית מאוד. הוא לא רק "אני", הוא גם "אנחנו". והלוואי שנזכה שהאיש הצעיר המופלא הזה ימצא בתוכו גם רצון וכוח להתייצב באחד הימים כאחד ממנהיגי המדינה. כי ישראל זקוקה מאוד לו ולשכמותו בהנהגה שלנו.