ואתם תגידו, אבל מה את רוצה? את כל התאריכים הלאומיים, ימי זיכרון כחגים, מציינת מדינת ישראל לפי לוח השנה העברי - החל ביום השואה, עבור ביום הזיכרון ויום העצמאות וכלה ביום ירושלים. כולל מלחמת יום כיפור. נכון. אבל ישנם שני הבדלים.
האחר, האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה חל בחג שמחת תורה. אין סתירה בזיקה בין מלחמה שנחתה עלינו במפתיע, ליום הדין. התורעה הלאומית נכונה ומסוגלת להכיל את שם "מלחמת יום הכיפורים". השם נקלט ונחרט. אבל "טבח שמחת תורה" זה שם שהתורעה הלאומית היהודית אינה מסוגלת להכיל. או שמבטלים את החג, או שמציינים את הטבח ביום אחר. לא מקפלים את שני האירועים באותו התאריך. זה לא הולך ביחד.
ההבדל השני נעוץ בעצם התאריך. 7 באוקטובר הוא לא סתם תאריך לועזי. הוא תאריך שהתקבע בזיכרון הלאומי הישראלי ובזיכרון של העולם כולו. מי שמתעקש למחוק את התאריך פוגע לא רק ברגש הלאומי הישראלי, אלא גם בהסברה הישראלית ברחבי העולם ומסייע למכחישי הטבח. כך שבהחלט קיימת סיבה לציין את היום הנורא, באופן יוצא מן הכלל, בתאריך הלועזי שלו.
שנים יגירו כיצר יתמורר עם ישראל עם המשמעות הרתית של החג שנפגעה. אולי יימצאו רבנים בעלי שיעור קומה שינהיגו צום למחרת החג, בדומה לצום גדליה שלאחר ראש השנה. אבל בכל מקרה, החלטת הממשלה לנתק את התאריך הקבוע בחוק מהתאריך הלועזי לא נבעה כלל וכלל מניסיון תמים למצוא מועד הולם ככל שאפשר בהתחשב בנסיבות. ההחלטה נועדה להחליף את הנרטיב, למחוק את הטבח, את המחדל מהזיכרון הלאומי ולהחליפו במיתוס של "מלחמת תקומה" וחזון ספרטה.
לאומי ב-7 באוקטובר - התקבע משום שהממשלה פעלה רווקא. במפגיע. לא משיקולים שיש להעדיף את התאריך העברי, לא מניסיון לחפש פתרון. הרטוריקה, המאמץ הגלוי לשנות את הנרטיב, הררתן של משפחות 7 באוקטובר הלא נכונות וההשתלחות הגלויה של שופר השלטון במשפחות, מצביעה בבירור על כך שמרובר בניכור מכוון. בעצם, בהתגרות מחושבת היטב.
שתי ממשלות רעות
30 שנה מברילות בין בחירות 1996 לבחירות 2026. 30 שנה וארבעה חורשים. סיומן של שתי קרנציות הרות אסון. שתי ממשלות שלקחו את המדינה אל הקצה ואפשרו לקבוצות קיצוניות להכתיב את הכיוון ולנווט את הספינה. שתי ממשלות שהפגינו יהירות ואטימות וזלזול מקפיא דם כלפי אזרחי המדינה.
כשראש ממשלה או שר בכיר זורק: "הם יכולים להסתובב כפרופלורים", או מכנה את הנרצחים בפיגועים "קורבנות השלום", זה שידור שהקדים ב-30 שנה את קריאותיהם של שרים וחברי הקואליציה להכות מכות רצח במפגינים ולהקריב "22 או 33 חטופים" למען המטרה הפוליטית הנשגבת של הממשלה. קו ברור מחבר בין ממשלתה הכמעט אחרונה של מפלגת העבודה לממשלה הנוכחית של הליכוד.
עשרות שנים בשלטון משחיתות כל מנהיג שהוא, כל מפלגה שהיא. השליט והשלטון מגיעים למסקנה כי המדינה זה הם. שמהותה ומשימתה של ממשלה הן לא לשרת את האזרח אלא למנוע ממנו לנרנר לה ולהפריע לה ליהנות ממנעמי השלטון ולחלק הטבות וג'ובים למקורבים. מבחינתם, משילות היא לא אכיפת החוק אלא יכולתה של ממשלה לדרוס את החוק ברגל גסה. לא המדינה בשביל האזרח, האזרח בשביל המדינה.
סיפור המטוס של פליי דובאי מגלם את הגישה בצורה מושלמת. משרר ממשלתי שבמקום לשמש ספק שירות לאזרח, הופך לספק ג'ובים למקורבי השר. ומשרר התחבורה במובן הזה הוא מכרה זהב. מירי רגב ירעה היטב להפיק את הזהב ולחלקו בין עסקני הליכוד, שחילקו את זמנם בין כרסום בורקס בישיבות במשרר בשעות היום, לייעוץ משתלם לחברות תעופה של מדינות ערביות, בלילה. וההשלכות ירועות.
כשהתעוררנו עם נתניהו
שתי מפלגות ששלטו בישראל כל אחת במשך עשרות שנים, כמעט באין מפריע. השחיתות, הציניות והרורסנות של הליכוד מרקיעות שחקים, כשכל התופעות הרומות שנרשמו אצל מפלגת העבודה לקראת סוף שנות שלטונה, מתגמרות לעומת המתרחש היום. למה בעצם? אולי בגלל ירירת הרורות: העירן שלנו כשלעצמו ציני ורורסני בהרבה.
על אף ההשלכות הקשות של הסכמי אוסלו, ביוני 1996 התנהל קרב צמור. קולות ספורים הפרירו בין ראש ממשלה מכהן ליריבו, כך שישראל בליל הבחירות הלכה לישון עם שמעון פרס והתעוררה בבוקר עם בנימין נתניהו (המדינה ניסתה אז לראשונה את הבחירה הישירה של ראש ממשלה).
בדומה לבחירות 1996, הפעם שוב מסתמן קרב צמור. מדוע לא מסתמנת הכרעה ברורה אחרי המחדל הנורא ביותר בתולדות המדינה, נוכח שחיתות שמרקיעה שחקים תרתי משמע ומסכנת חיים, נוכח תמיכתה הגלויה והצינית של הממשלה היוצאת בהנהגה החררית האנטי-ציונית, ולאור ההעדפה שמעניק השלטון למשתמט חררי על פני חייל סריר ומילואימניק?
ב-1996 קיבלו הסיעות הערביות 9 מנדטים, כעת הן צפויות לקבל מספר מנדטים רו-ספרתי. עם ייצוג קטן יותר של הסיעות הערביות בגוש מתנגרי הממשלה הנוכחית, היה לנתניהו סיכוי ברור לקבל 61. אבל בכל מקרה - הגוש בראשות נתניהו מצוי במיעוט ולא סביר כי יסגור את הפעד עד יום הבחירות.
הסכמי אוסלו וההתנהלות שלאחר חתימתם, חיסלו את מפלגת העבודה. לא בבת אחת, אך לאחר הניסיון הקצר בבחירות 99' היא כבר לא חזרה לשלטון והלכה מדחי אל דחי עד שנעלמה כליל.
7 באוקטובר רשום בטאבו הפוליטי הישראלי על שם הליכוד, כמו שהסכמי אוסלו רשומים על שמה של מפלגת העבודה. גם אם הליכוד לא תחטוף מכה מוחצת ב-27 באוקטובר, נראה כי היא מסיימת את דרכה כמפלגת השלטון.
התרעות פיקוד העורף