1. איך התפרקנו ככה?
גינת שירי נמצאת בכניסה למחלקה המטפלת בנשים בדיכאון אחרי לידה. היא מקבלת את האישה עם התינוק/ת, עד ההחלמה המלאה וחזרה לתפקוד ולחיים. מחלקה ראשונה מסוגה בבית החולים. זו המחלקה שירדן ביקש שתיקרא על שם שירי, רעייתו שנרצחה. מחלקה שמסמלת שיכולים להיות חיים אחרי הדיכאון הגדול. שאסור לאבד תקווה.
הטקס בפארק, שאורגן על ידי "קומו", בא כיוזמה של המשפחות השכולות. הוא היה ארץ ישראל הכי כואבת, מחבקת ויפה שאפשר להעלות על הדעת. ישבו בו ביחד אנשי זק"א, ציונות דתית, חילונים, מסורתיים, אשכנזים, ספרדים, מכל הצבעים והסוגים. שרו בו אומנים מופלאים מכל צבעי הקשת, גם הפוליטית. והיו שם, כמובן, עשרות אלפי ישראלים.
הוא מומן כולו מתרומות, כי ממשלת ישראל לא מכירה בו. היא מעדיפה לממן עוד קצבאות לחרדים ועוד משרדים מיותרים. כפי שבאותו יום לא הגיע אף נציג מטעמה לאף אזכרה או טקס מעשרות ומאות הטקסים שנערכו בכל פינה בעוטף. במיגוניות המוות, באנדרטאות הקטנות הפזורות לאורך הכבישים, בבתים ההרוסים שבקיבוצים, בשדרות, באופקים, בכל מקום שבו נלחמו ישראלים על חייהם ביום ההוא, ונפלו למותם.
אתם מעלים בדעתכם שקיים איפשהו ראש ממשלה שמאזין לכל תיאוריות הבגידה מבפנים והקונספירציה המתועבות שמפיצים אנשיו, ומחריש כמו נתניהו? שקורא לראשי שב"כ וקצינים בכירים "פושעים"? וכל זה, רק כדי לברוח מאחריותו המובנית לאסון? אדם שמוכן לראות את המדינה כולה עולה באש, ובלבד שימשיך להיאחז בכיסאו?
איך הוא הצליח לעוות כל כך הרבה נשמות טובות של ישראלים שחיים בינינו? איך הוא הצליח להפוך את החוויה הישראלית המשותפת שלנו לסיוט כזה? לקרוע לגזרים משפחות, מקומות עבודה, חברי ילדות? לעשות את כל זה בשיטתיות ויעילות שאפילו שמץ מהן לא בא לידי ביטוי בניהולה של המדינה עצמה, כפי שחוויות שבועיות מוכיחות לנו את זה ללא הרף.
2.שנאה מלאכותית
עוד לא הגעתי בכלל לשורדי השבי שחזרו בחיים. לאחרונה למדנו מהתקשורת שחייהם של החוזרים קשים כמעט כמו החיים בשבי. ההתאוששות קשה, עד בלתי אפשרית. השיקום, כנגד כל הסיכויים. המדינה, גם כאן, מפקירה את אחריותה. מה שחשוב לענייננו: יש כאן אדם שחושב שכל אלה צריכים לבקש סליחה מראש הממשלה. הוא מגדיר אותם "אנשים שפלים ומתועבים". למה? כי הם העלילו על ראש הממשלה עלילת דם כשייחסו לו את הפקרת החטופים.
בואו נתעלם מזה. נניח שהוא עשה כל מה שביכולתו כדי להחזיר חטופים. אז מה? מאז שהמדינה הזו קיימת, יש כאן פרה קדושה אחת שאף אחד מאיתנו לא מעז לשחוט. המשפחות ששילמו את המחירים היקרים מכל. ראש ממשלה חשוף לביקורת. הוא צריך לדעת לקבל אותה. גם אם הוא לא הפקיר את החטופים לאחר שנחטפו (והוא כן), הוא הפקיר אותם טרם חטיפתם.
לא רק אותם, אלא את המדינה כולה. הוא, לא אני, דיבר על חמאסטן בעזה והבטיח להפיל את שלטון חמאס מיד כשיחזור לשלטון. הוא היה זה שפעל הפוך לאורך שנים ארוכות. בכל הגזרות. הוא האחראי העליון על האסון. בפניו, ינון מגל דורש שהמשפחות יתנצלו. שעופרי ביבס, שאחיה ירדן שכל את אשתו ושתי בנותיו ובילה שנתיים במנהרות חמאס, תתנצל בפני נתניהו.
הסיפור הזה נראה אזוטרי, אבל הוא לא. זו לא עוד סערה מבית מדרשו של יצרן הסערות המצטיין ינון מגל. זה אירוע עם משמעות. הוא מדגים בדרך מצמררת במיוחד איך הצליחו לרוקן אנשים מנשמותיהם. איך הצליחו להפוך בני אנוש לרובוטים. זו אינה בינה מלאכותית, זו שנאה מלאכותית. איך אפשר להקריא את שם המשפחה של ביבס, או מרציאנו, או קדם, או מוזס, ולצרף לו דרישה כלשהי, או שם גנאי? איך? מה הכישוף שגרם לזה? איזה לחש נלחש על איזה אוזן, עם אפקט כזה?
ינון מגל טען למחרת שהכל באשמתי, כי אני עיוותתי את הסיפור. הוא "החריג" את משפחות שבעה באוקטובר. מדובר, כמובן, בשקר גס ואופייני. למזלי, האירוע כולו מוקלט ומצולם (העליתי אותו לרשתות). מגל הקריא את הרשימה כולה, צירף את הדרישה והגידופים, ניהל על זה שיח ארוך מולי. אני ניסיתי להציל אותו מעצמו, אבל הוא לא הסכים לשמוע.
רק בשעה השנייה של התוכנית, קרוב לשעה אחרי ההקראה ההיא, בשיחה נפרדת ובמקרה, העליתי מחדש את הסיפור וניסיתי לשאול אותו, פעם ופעמיים, אם הוא בטוח שהוא קורא למשפחת ביבס להתנצל בפני נתניהו. "אם הם העלילו עליו עלילת שווא, אז כן, כמובן", התעקש. בפעם השנייה הוא כנראה הבין, ורק אז, בסוף האירוע, כמי שכפאו שד וכלאחר יד, הוא מלמל משפט בודד כמו "אתה יודע מה, אני מחריג את משפחות שבעה באוקטובר".
אני לא מחריג את האירוע הזה ממה שמתרחש כאן סביבנו. ינון מגל הוא לא תופעה חריגה. הערוץ שבו הוא משדר מפיץ פייקים ותיאוריות קונספירציה מחליאות על בסיס יומי. ידעתם שרופאים ערבים מרעילים חולים יהודים בבתי החולים בישראל? אחד מגאוני הערוץ קרא לזה "טרור פנימי".
אבל היי, הם לא מכירים את ביבי שלנו. הוא יסבול? בחיים לא. הוא לא יסבול. נתניהו לא נכנע, כמאמר הסיסמה. הוא ימשיך להילחם עד שיוכיח שאין לו שום קשר או אחריות על כלום. למעט ההצלחות, כמובן.
3. הוא מאמין לעצמו?
פה קבור הכלב. פה קבורים גם 2,300 הישראלים והישראליות שקברנו מאז שבעה באוקטובר. כאן מתחילה הפרנויה. זוהי תמצית האירוע. מכירים את אש התמיד ב"יד ושם" ובאתרי הנצחה נוספים בעולם? אז נתניהו הוא קורבן התמיד. מה שלא יהיה, זה נגדו. הוא לא מסוגל לראות את האסון שאליו הוליך את העם שלו. יש בו הרבה מאוד אמפתיה, אבל היא מופנית פנימה. כשהוא מספר למפוני עמונה, שנזרקו מבתיהם, שהוא מבין את הרגשתם: "אני מבין מה זה לאבד בית. אחרי בחירות 99', בהתרעה אפסית, פשוט סילקו אותי ואת משפחתי מהבית בבלפור. עם כל החפצים, פשוט נזרקנו לרחוב. נאלצנו ללכת לשרתון פלאזה. זו תחושה נוראית".
כן, הוא אמר את זה. האיש בעל אין-ספור הבתים, בקיסריה ובירושלים (לפחות שני בתים) ובמקומות נוספים, "מבין" את הרגשתם של אנשים שפונו באמת מבתיהם. ומתאר, בקולו, את הסבל הנורא בשרתון פלאזה. זו דוגמה אחת מעשרות מקרים דומים שבהם הפגין נתניהו אטימות ונרקיסיזם בלתי נתפסים.
אני שואל את עצמי אם בתוכו פנימה, כשאין מצלמות, הגברת במספרה, הג'וניור במיאמי והוא ניצב מול המראה, הוא מבין מה עולל. האם הוא מודע לזה שהוא פשוט מעלה באש את המפעל הציוני? הוא זוכר מה הטיף לקודמיו? לאולמרט, אחרי מלחמת לבנון השנייה. ואחרי שנפתחו נגדו חקירות. הוא זוכר את כל ההצהרות שלו על אחריותו הכוללת האבסולוטית של ראש ממשלה לביטחון? לא הרמטכ"ל, לא שר הביטחון, רק ראש הממשלה? הוא באמת חושב שאחרים שכנעו את הקטארים להזרים כסף מזומן לעזה? הוא מאמין לתיאוריות הקונספירציה ולבדיות שהוא ואנשיו מפיצים? אם כן, זה אפילו גרוע יותר מאשר אם לא.
4. הצילו
יום השנה השלישי לשבעה באוקטובר היה קשה לי יותר מהראשון והשני. נדמה לי שרק עכשיו אנחנו מתחילים להבין באמת את גודל האסון. מהדורת חדשות 12 ביום רביעי הייתה מסחטת עצב ודמעות שאני לא זוכר כמותה. פרומו ראוי לטקס המשפחות שבא מיד אחריה. מכל הסיפורים שנחקקו בנשמותינו, מכל הגיבורים האלמונים ששרדו, או לא, שיתנוססו לנצח על לוח ליבנו, בחרתי לסיים את הטור הזה דווקא בסיפור הלכאורה קטן הזה. הוא כבר סופר, אבל אני לא מצליח להירגע ממנו.
מה שנשאר זה לחכות למישהו שיציל גם אותנו.
התרעות פיקוד העורף