מחנה ה"יותר" נגד מחנה ה"אחר": מרוב הקפדה על שמירת הכללים שכחו את הצורך להיות חכמים | שמואל רוזנר

קשה מאוד לקבוע מה הנושא העיקרי של מערכת הבחירות שאנו שרויים בה. קשה בכל מערכת בחירות, לפעמים גם בדיעבד, לקבוע מה הנושא העיקרי. ישנה האמירה המוכרת של ג'יימס קרוויל, יועצו של ביל קלינטון, "זו הכלכלה, טמבל". וזה אולי נכון, במקרה של האמריקאים, אם כי גם על זה אפשר לנהל ויכוח.

אצלנו החיים לא כל כך פשוטים. ישראלים אומנם מציינים את "יוקר המחיה" כנושא משמעותי בדרך לקלפיות – בסקר מסוף ספטמבר זה הנושא שהכי הרבה בוחרים (21%) סימנו ככזה שישפיע על הצבעתם. אבל לא לגמרי ברור מה זה אומר. הרי אין מפלגה שבעד יוקר המחיה ומפלגה שנגד יוקר המחיה. אין מפלגה שאומרת "אצלנו יהיה זול" ומפלגה שאומרת "אצלנו יהיה יקר". ובהתאם, אין בידינו ראיה ברורה לכך שהרקורד בתחום הכלכלה משחק תפקיד משמעותי בבחירת הישראלים.

דוגמה בולטת: בחירות 1981, שבהן מנחם בגין והליכוד ניצחו, בעיצומו של משבר כלכלי כבד ולנוכח אינפלציה משתוללת מעשה ידי הממשלה. "במבחן התוצאות הכלכליות", כתב הכלכלן אורי כץ בספרו על הכלכלה הישראלית, "מנחם בגין היה מראשי הממשלה הגרועים ביותר בתולדות מדינת ישראל". ואם להיות עוד יותר בוטה: הגרוע ביותר. ובכל זאת, נבחר גם ב־1981, כשהכלכלה כבר התקרבה לנקודת הסחרור שרק ממשלת האחדות של 1984 ותוכנית הייצוב של 1985 הצליחו לחלץ אותה ממנה. אז לא הכלכלה.

אולי הביטחון? שוב, אנחנו תקועים עם אותו קושי. אין בישראל מפלגות שמתנגדות לביטחון. לא נותרו בה גם מפלגות שמייצגות את הרוב היהודי, שמתנגדות לפעולות נחרצות באיראן, בעזה, בלבנון (עמדת המפלגות הערביות שונה). כן, יש הבדלים בסוג הרטוריקה של מנהיגים שונים, וישנו כמובן הוויכוח על השאלה מי היה עושה מה אם הוא היה ראש הממשלה – האם גדי איזנקוט כן או לא היה תוקף כאן או שם, האם בנימין נתניהו כן או לא בלם תקיפה כזאת או אחרת.

אבל הוויכוח הזה מתנהל משום שכולם למעשה אומרים שהיו תוקפים בכל המקומות, בכל הרגעים הנכונים. יש מי שאומר: היה אפשר לעשות את העבודה בעזה מהר יותר. אבל אין (כמעט – יש בקרב הערבים) מי שאומר: לא היה צורך להיכנס לעזה. או: היינו יותר מדי אגרסיביים בעזה. או: פגענו ללא צורך בעזתים. אין – ואפשר לזהות זאת בתגובה האחידה כמעט לסרט "נז"א", שכל מנהיג ישראלי של הציבור היהודי גינה אותו כתעמולה שקרית.

ההסכמה הזאת, חשוב לדייק, היא על העבר. על העתיד יכול להיות שיש בכל זאת מחלוקת: כששאלנו ביולי מה נכון לעשות עכשיו בעזה, 41% מהיהודים בחרו "לחזור ללחימה עד השגת המטרות", ו־50% בחרו "להחליש את חמאס באמצעים כלכליים ודיפלומטיים". האם זו המחלוקת שמשקפת את סיפור הבחירות? במובן מסוים התשובה חיובית, ותכף נגיע לזה.

את האפשרות הזאת אנחנו מגבים בחישוב מורכב של תשובות לשאלות, שאותן אנחנו ממקמים על שני צירים. כדי להבין אותו במלואו, וגם לשחק בו אם תרצו – תצטרכו לבקר באתר המדד ותוכלו למקם עצמכם על מפת הכיוון והעוצמה של בחירות 2026 אם תשיבו על עשר שאלות. אבל כדי לתת בכל זאת טעימה כלשהי ממה שעשינו, נציע את התקציר הבא: לפני כמה שנים, בספר "יהדות ישראלית", ניסינו למפות את היהודים בישראל לא לפי מה שהם אומרים על עצמם ("חילוני", "מסורתי", "דתי"), אלא לפי מה שהם עושים ומה שהם חושבים: עשרות שאלות על מנהגים ועל עמדות, כל תשובה מקבלת נקודה לכאן או לכאן, וכל נשאל מקבל ציון שממקם אותו על מפה עם שני צירים.

קבענו ציר אופקי של "כיוון" – האם הישראלים רוצים להמשיך באותו כיוון, באותה מדיניות של הממשלה, או שהם רוצים כיוון אחר. נקודת האפס של הציר היא מה שהממשלה עושה בפועל היום. מי שרוצה להמשיך בדרכה של הממשלה או להעמיק אותה - נמצא בצד של "אותו כיוון"; מי שרוצה לסטות ממנה – עובר לצד של "כיוון אחר".

לדוגמה: מה לעשות עכשיו בעזה – לחזור ללחימה, להשאיר את המצב כמו שהוא, או להחליש את חמאס באמצעים כלכליים ודיפלומטיים. או: האם המאחזים ביהודה ושומרון הם נטל על צה"ל או נכס. או: איזו קואליציה היית רוצה אחרי הבחירות – של גוש הימין, של גוש השינוי או רחבה. בסך הכל השתמשנו ב־28 שאלות כאלה - על מערכת המשפט, על המלחמה, על השטחים, על יחסי ישראל וארה"ב, על גיוס חרדים, על הממשלה ועל נתניהו. וכלל אחד הנחה אותנו בכולן: ציון שלילי ניתן רק לתשובה שסוטה ממה שהממשלה עושה או מאותת שהיא רוצה לעשות בפועל.

קבענו ציר אנכי של "עוצמה". האם המשיבים רוצים ללכת בכיוון של מדיניות הממשלה או בכיוון של שינוי המדיניות בעוצמה גדולה או בעוצמה חלשה; האם הם מתייחסים לאפשרויות שעומדות על הפרק ככאלה שתובעות הכרעה נחרצת, או שיש להם נכונות לפשרה מול עמדות אחרות. השתמשנו בשאלות כמו "נסה למקם את הסמן בין הרצון שלך שהמדיניות תהיה כמו שאתה רוצה, לבין הרצון שלך שתהיה אחדות בחברה"; או "איזו קואליציה היית רוצה – של המחנה שלך בלבד, או רחבה"; או "כמה חשוב לך שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שאתה רוצה, מאפס עד עשר". ציר העוצמה שלנו מוגדר לפי שאלת הנכונות לפשרה. שש שאלות.

עכשיו נעבור לחלוקת ציונים על הציר האנכי: למעלה (יותר חזק) או למטה (פחות חזק). ניקח את שאלת הפשרה. ביקשנו ממשיבים לומר לנו האם ועד כמה הם מוכנים לוותר על המדיניות שהם רוצים לטובת פשרה שמשמעותה יותר אחדות בחברה הישראלית. מי ששם את הסמן בצד "המדיניות כמו שאני רוצה" מקבל פלוס אחד – הדרך שלו לפני מוכנוּת להסכמות שיקרבו אחדות. מי ששם אותו בצד של "אחדות" מקבל מינוס אחד. מי ששם אותו באמצע – אפס. ציון העוצמה הוא הממוצע של השאלות שנענו.

משהו מזה תוכלו לראות בגרף המצורף. עוד הרבה מאוד מזה, תוכלו לקרוא במאמר המפורט באתר המדד, שיש בו גם הרבה הסברים טכניים נוספים. ואם תרצו לדעת לאיזה מחנה אתם שייכים, בואו להשיב על עשר שאלות. אולי תמצאו את עצמכם במקום מפתיע.

עם ישראל מתגאה בזיכרונו הארוך. הוא זוכר את הנחיית האל לאברהם ללכת אל הארץ, הייתה או לא הייתה. הוא זוכר את חורבן בית המקדש, שהיה ושוב היה. הראשון, השני. הוא זוכר את שיבת ציון, את מסעות הצלב, את גירוש ספרד, את פרעות ת"ח ות"ט, את האמנסיפציה, את הקונגרס הציוני, את השואה, את מלחמת העצמאות. כל אחד מזיכרונותיו הוא מעשה פוליטי. הוא המפתח למענה על שאלות שנוגעות לתרבותו, לשאיפותיו, למהותו של הקולקטיב הזוכר. האם עליו למרוד באומות, האם עליו להשתלב בהן; האם עליו להיות מפוזר, או שמא עליו לחתור לשיבה לארץ; כיצד עליו לקיים את דתו בנסיבות המשתנות, מהם ערכיו המאותגרים על ידי המציאות. הבחירה מה לזכור והבחירה איך לזכור שואבות מן העבר כדי לעצב את פני העתיד.

7 באוקטובר הוא יום שכבר מהדהד בעוצמה בתודעתו של כל יהודי. אך פשר הזיכרון הלאומי שיישאר ממנו עוד לא מפוענח. כמובן – ישנו העצב הגדול על מי שנרצחו ביום הפלישה, ועל מי שנהרגו אחר כך בימי המלחמה, כאשר ישראל עמדה על נפשה. ישנם פצעי הגוף של רבים, ופצעי הנפש של רבים לא פחות. ישנה ההיכרות של ישראלים רבים עם הנפגעים עצמם, עם משפחות, עם חברים, במעגלים רחוקים או קרובים.

אין קושי לדמיין את הפיוט שנאמר על אלה פושט צורת רומא ולובש צורת חמאס, פושט את צורת ימי החורבן ולובש את צורת ימי התקומה. אלא שראוי לזכור את ההבדל בין הימים ההם לבין הימים האלה. רגשית – הרצח המחריד הוא תמיד מחריד. פוליטית – לא דומה הרצח של הריבון הרומאי לרצח של הפולש החמאסי. לא דומים היהודים הנדרשים לקבל בהכנעה את גזר דינה של המלכות ומתריסים נגדה רק בשימור העיקש של תרבותם, ליהודים שיכולים לעמוד על נפשם, להילחם, להיפרע מהרוצחים.

זה מחייב אותם – אותנו – לדייק את משמעותו של הזיכרון הלאומי. למצוא דרך לנתב אותו, בהדרגה הראויה, מהזעזוע הרגשי לפעולה הפוליטית. הנה, גם את זה צריך לומר: אי אפשר להצביע בבחירות הקרובות בלי להביא בחשבון את הטבח ואת לקחיו. אי אפשר להצביע בבחירות הקרובות בלי לזכור אותו, במובן הפוליטי.

מדוע חרב בית המקדש? בהסברים השונים של החכמים אפשר לזהות את המעשה הפוליטי. הם הקפידו להפנות את האצבע כלפי פנים. קבעו ששנאת חינם הביאה לזה, או שחטאים של עם ישראל הביאו לזה. זו הדרך המתחייבת כאשר אומה חלשה מכדי להשיב מלחמה. מוטב שיעסקו בתורה, ישמרו על תרבותם, ולא ינסו להתגרות במי שאין דרך לנצחו. ועוד – הפנו את האצבע המאשימה למי שמרוב הקפדה על שמירת הכללים שכחו את הצורך להיות חכמים.

רבי זכריה בן אבקולס, שסירב להעלות למזבח את קורבנו של קיסר רומי, נזכר כמי ש"ענוותנותו... החריבה את ביתנו". לכאורה, מדובר בסתירה. אם החטאים הביאו לחורבן, יש להקפיד עוד יותר על שמירת הכללים. אם הקפדה יתרה על הכללים הביאה לחורבן, יש להרפות בשמירת הכללים. רק לכאורה, כפי שמסילת ישרים כותב כלקח: "הרי שאין לך לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשייה או הפרישה".

"העשייה או הפרישה". זו דילמה שרודפת אותנו גם היום, בהקשרים מגוונים. זו דילמה שאיתה צריך להתמודד מתוך הזיכרון של מה שהיה. זיכרון שיש לו משמעות פוליטית, אך לא זיכרון שיש לו מוצא מפלגתי מוסכם אחד. יהיו מי שהזיכרון יוביל אותם לדחייה של ההנהגה המכהנת, יהיו מי שיוביל אותם להבעת אמון מחודש בהנהגה המכהנת. לא יהיו – או לפחות רצוי שלא יהיו – מי שיטילו את הפתק לקלפי בלי לחשוב על המורשת שהותירו הרוגי מלכות של הדור הזה.